היה זה לפני תקופה ארוכה, פגשתי אבא לבחור וכך הוא סיפר לי: "יש לי ברוך השם חמישה בנים מתוקים. האחד כבר התחתן לפני מספר שנים, וארבעת הבחורים הרווקים לומדים בישיבה חסידית של החסידות אליה אנחנו משתייכים. היא חסידות די גדולה ומפורסמת בעולם.
>> למגזין המלא - כנסו <<
כל הילדים שלי ילדים טובים וממושמעים מאוד, אני ואשתי רווים מהם בס"ד רוב נחת.
אבל עם הבן שלי בן השבע עשרה אני מתמודד. הוא ילד טוב, אולי קצת רגיש, אבל אני לא יודע מאיפה נחת עליי הדבר הזה.
קיבלתי ידיעות ממספר אנשים שהבן שלי התחבר לקבוצה של דתיים לאומיים, חרד"לים, בשומרון.
הוא התחבר לרב שם ולאט לאט אף התחיל להגיע לכל מיני התוועדויות שהם עושים.
ממש כעסתי עליו. אמרתי לו: 'בן יקר שלי, אני אוהב אותך מאוד, אבל תגיד לי מה נפל לך שם? מה מצאת אצלם? מה רע לך בחסידות בה אנחנו נמצאים? מה רע לך באדמו"ר שלנו?
הרי הוא צדיק גדול, הרי הוא עושה טישים ממש יפים ואפילו הרבה בחורים מהציבור הליטאי מגיעים לראות את הטישים שלו.
אז למה ללכת עד לשם. מילא היית הולך לחסידות אחרת! אבל ללכת לשם? זו לא הדרך שלנו, זה לא החינוך שלנו!'
ניסיתי להסביר לבן שלי שאם בישיבה ידעו מהדבר הזה הם יעיפו אותו מהישיבה ללא רחמים. אבל היה נראה שהבן שלי אטום ולא מבין, או יותר נכון - לא מנסה להבין.
הוא התעקש ששם טוב לו. ובפרט הרב שם נותן לו יחס, אהבה, מקשיב לו. וגם כל הקבוצה שם מיוחדת באחדות, באהבה ובשמחה.
הרגשתי שאני מאבד את הבן שלי, פעם ראשונה שהרגשתי ממש חוסר שליטה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
לקחתי אותו לשיחה שוב, עם אשתי. אמרתי לעצמי אולי עם אשתי יחד זה יעזור, זה קצת ילחיץ אותו, והוא יבין שזה לא הדבר הנכון לעשות.
ישבנו יחד ודיברנו – תוך כדי, אשתי אף בכתה לבן שלנו כמה שזה מצער אותה, ההליכה לשדות אחרים.
אשתי בכתה ובכתה וזה באמת שבר את הבן שלי וגם הוא התחיל לבכות יחד איתה, זה היה ממש מחזה טרגי.
ואז הבן שלנו אמר לנו כך: 'אולי מה שאני אגיד לכם עכשיו אתם תכעסו עליי, אבל אני חייב לשתף אתכם. אבא, אתה אמרת לי כמה פעמים בתקופה האחרונה: מה רע לי אצל האדמו"ר שלנו, הרי הוא צדיק והוא כזה נחמד שאנשים רבים מגיעים לטישים שלו.
יכול להיות שהוא צדיק והוא עושה טישים יפים, אבל לי באופן אישי אין לי איתו כלום. הוא בחיים לא דיבר איתי, לא היה לו שום קשר איתי.
רק בערב ראש השנה אני נכנס אליו לחדר לחצי שנייה הוא אומר לי: 'שנה טובה' וזהו.
כן, אני זקוק ליחס אישי. שהאדמו"ר שלי, שהרב שלי, שהמשפיע שלי, יישב איתי. ידבר איתי על ההתמודדויות שלי, על הקשיים שלי ברוחניות, על היחסים בין החברים, על גשמיות אפילו, לא חסר על מה!
ופה אין לי את זה. ושם אצל הרב הזה בשומרון יש לי את זה, יש לי את היחס הזה. הוא לא יושב איתי כל יום, אבל פעם בשבוע או שבועיים הוא מקדיש לי חצי שעה לדבר איתי, לחזק אותי, וזה נותן לי אור וכוח.
אבל פה בחסידות אין לי את זה. תקשיבו, הוא אמר לנו, אבל לאדמו"ר שלנו אין זמן הוא מקבל אנשים, ועסוק עד מעל הראש. לכן יש את המשפיעים וראשי חבורות שזה התפקיד שלהם.
אבל גם הם חוץ מהישיבה השבועית או חודשית יחד, בחיים אף אחד לא ישב איתי ושאל אותי באופן פרטי מה שלומי וכד', אז מה הם שווים?!
והבן שלי בכה ובכה ואמר לנו כך: 'זהו, אני מפסיק ללכת לשם, כי אני רואה שזה כל כך מצער אתכם ואני מאוד אוהב אתכם.
אבל תדעו שזה יהיה לי מאוד קשה, כי פה בחסידות אין לי את מה שאמרתי לכם'.
האמת, שגם מעיניי התחילו לזלוג דמעות, סיפר האבא, חיבקנו אותו אני ואשתי ובכינו יחד. פשוט לא היה לי מה להגיד לו.
אמרתי לעצמי מה יש לי להגיד לו אם כך הוא מרגיש, כך הוא חווה את הדברים וההליכה לשם רק מחזקת ומצמיחה אותו.
חיבקתי אותו ואמרתי לו: שאני אוהב אותו ואני צריך לחשוב על כל העניין מחדש אחרי מה שהוא סיפר לי".
אני מספר את הסיפור העצוב הזה כדי להעביר מסר אחד.
אני פוגש כל כך הרבה בחורים, אברכים, שנמצאים בקהילות חסידיות או בישיבות ליטאיות, ואין להם שום קשר לרבנים, לאדמו"רים, למשפיעים, למשגיחים, לרמי"ם, שישנם בקהילה או בישיבה.
הם מרגישים מנותקים ולא מחוברים גם למקום וגם לרוחניות.
הם מרגישים לא קשורים לא שייכים, חיים כאילו בין שני עולמות. ואם רק היו מקבלים קצת יחס, הזדהות, טיפה הקשבה, מאותם ראשי הקהילה המשפיעים, הם היו נראים אחרת ובמצב רוחני אחר לחלוטין.
אנשים זקוקים ליחס, לאהבה, לתשומת לב. טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב. לדעתי זוהי המחויבות הבסיסית של משפיע, אדמו"ר, וכל איש ציבור שמשפיע על אנשים.
ובפרט בבחורים של דורנו שיש לצערנו הרבה נשירה גלויה וסמויה. בחור או אברך שמרגיש קשור ומחובר לא יעזוב לאף מקום גם אם קשה לו ברוחניות!
כי הוא מרגיש שיש לו מקום וטוב לו שם, אבל אדם שמרגיש לא קשור ולא שייך ולא מקבל את היחס הבסיסי של קשר אז כאשר יש לו קשיים הוא יעזוב.
אני לא מאמין בסיסמאות, אני מאמין במעשים שיוצרים קשר אמיתי.
פעם סיפר לי רב אחד בניו יורק שיש לו קהילה גדולה של מאות אנשים. שיש לו רשימה של כל אנשי הקהילה עם מספרי הטלפון של כולם, ולא עובר חודש שכל אחד ואחד מבני קהילתו, ללא יוצא מן הכלל, מקבל ממנו טלפון באופן אישי לשיחה של מספר דקות. מה שלומו, מה הוא צריך, האם הוא מסתדר בחיים, והאם הוא צריך עזרה באיזה דבר.
זה רב צדיק, אשריו ואשרי חלקו.
אני בטוח שהאחריות שיש לאנשים שמשפיעים על אנשים היא ענקית. אני בטוח בזה שגם אם לאדם יש לו ניסיונות וקשיים ברוחניות גדולים מאוד, אם יהיה לו באמת קשר חזק עם הרב, המשפיע, האדמו"ר והוא ירגיש מספיק פתוח לדבר איתו ולספר מה עובר עליו, אז בטוח שהוא לא יעזוב לאף מקום וגם הוא יינצל מעצת היצר הרע.
וגם בישיבות כמה זה יכול להציל בחורים כאשר משגיח, מגיד שיעור, ראש ישיבה, חושב מתעניין ואכפתי מבחור והוא כבר לא עוד סתם בחור.
בגמ' במסכת תענית (ח.) נאמר: "אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים".
וברמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה הלכה י"ב) נאמר: "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן כך אמרו חכמים: 'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך', וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא".
אני לא מנסה להגיד חס וחלילה שיש רבנים משפיעים שלא עושים את זה, אבל אני מדבר על אותם נשמות רבות שלא מרגישים שייכים, לא מרגישים מחוברים, ליבי איתם ואני זועק את זעקתם: הצילו אותנו.
לדעתי זה אחד הדברים הכי חשובים שיכולים לעזור נגד הדור הפתוח והמסוכן שיש היום בדורנו אנו.
אתם יודעים מה - אם אתם מספיק חזקים, אתם האנשים הרגילים ולא הרבנים, תדעו שיש מלא אנשים שמסתובבים בבית הכנסת אצלכם ולא מרגישים קשורים ומחוברים. ובמעט חיוך שלכם או בשאלה מה שלום הבן אדם שעומד מולכם, אתם יכולים להציל את נפשו רוחו ונשמתו. אתם לא מבינים כמה זה יכול להציל.
שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל. יהי רצון שתמיד נזכה להאיר סביבנו אור של אמונה, אהבה ושלום.
לתגובות: machon.rot@gmail.com