כמעט שאין מוסד לימודים אחד בארץ שאינו מבוסס על לחץ חברתי. ילדים לא לומדים רק כדי לדעת, ומרבית המתבגרים לא דוגרים על חומרי הלימוד רק בשל היותם שוחרי ידע. הדרישות והציפיות המופנות כלפי החניכים הם חלק בלתי נפרד מהסיסטם של מרבית מוסדות הלימוד, אולם המינון של הלחץ שונה בצורה כל כך דרמטית שקשה להשוות בין צורות הלחץ הממוסדים.
היתרון הגדול של הלחץ: מכירים את עצת פרעה? בתחילה הוא תמרץ את בני ישראל לעבוד בכל כולם תמורת שכר מופקע, ולאחר שהם הציגו את קצה היכולות שלהם הוא דרש מהם לעמוד במכסה דומה בכל יום. הלחץ החברתי מפיק את המקסימום מהתלמידים, וגורם להם להשקיע ולהוציא את קצה היכולת שלהם מהכח אל הפועל. כפועל יוצא הדבר יכול לסייע להם להאמין בעצמם, ולראות שהם אכן יכולים להגיע לפסגות מדהימות שהם לא חשבו שהם בכלל מסוגלים.
אולם כמו במקרה של פרעה - לדרוש מאדם לעמוד בקצה היכולת שלו בכל יום ויום, זו רשעות. כשאנחנו מצפים מהתלמידים להפגין את קצה יכולתיהם בכל יום, אם הם לא יעמדו בדרישות הם יחוו תסכול עמוק מהדיסוננס הפנימי הזה - הם השתכנעו שהם מסוגלים וחייבים לעמוד בדרישות גבוהות אולם בפועל הם מתוסכלים מהנפש שלהם שלא מצליחה להוציא את היכולות המופלאות האלו מן הכח אל הפועל.
דרישות מוגזמות וציפיות עצמיות מופרזות - גורמות לנו לתסכול. שביעות הרצון שלנו מעצמנו נגזרת מהפער שבין הציפייה שלנו מעצמנו לעומת התוצאה, וכשהציפיות גבוהות במיוחד והתוצאות אינן עונות על הציפיות אנחנו חשים תסכול עמוק, חוסר הצלחה, וגם אם נגיע להישגים שבעיניים חיצוניות נתפסות כהצלחה נחווה את עצמנו ככישלון.
חיסרון נוסף הוא בכך שאין לחניך אפשרות בחירה, והוא חש שהסיטואציה שבה הוא נמצא שמחייבת אותו להציג הישגים גבוהים - היא ציפייה שמעבר ליכולות שלו, ושאם הוא רק היה יכול, הוא היה בוחר שלא לנסות כלל לעמוד בציפיות האלו. התוצאה? אתם מוזמנים לעקוב אחרי בוגרי עולם הישיבות שיצאו לעבוד - ולשאול אותם על החשק שנותר להם בלימוד התורה. בחלק גדול מהמקרים תקבלו תשובה שתכאיב לכם.
אולם הבעיה הגדולה ביותר היא דווקא העובדה שאנחנו זוכרים להציב רף מינימום אולם שוכחים להציב רף מקסימום. אנחנו מציבים דרישה מינימלית של לימוד כמות שעות או חומר לימודי מינימלי, אולם לא מציגים רף שהוא כבר מעבר ליכולותיו של החניך - התוצאה היא שהוא לעולם לא מרוצה. הוא לעולם לא יכול לטפוח לעצמו על הגב ולומר "יעקב, שיחקת אותה. אתה בסדר גמור, עשית את המוטל עליך". כל עוד ולא נדבר על הרף הגבוה יישאר החניך עם 'קרעכצ' ותחושה שהוא יכול היה ללמוד עוד טיפה.
הפתרון - שאיפה למצוינות: כשאנחנו מציבים רף גבוה יחסית שאפשר לעמוד בו ואנחנו מבהירים שמדובר ברף גבוה, החניך ירגיש שהוא ביצע את הנדרש ממנו, והוא יזכה לחוש את טעמה המתוק של ההצלחה. התפיסה העצמית שלו תהיה חיובית, וגם בהמשך הוא יצפה מעצמו להמשיך ולהצליח, ולהרגיש ש"התחום הזה של לימוד התורה, מתאים מאד לכישורים שלי. כדאי לי להמשיך וללמוד כי אני ממש טוב בזה".