למה שונאים אותנו?
לא קל להיות יהודי. מעולם לא היינו נאהבים, לא בארצות גלותנו ולא בארץ ישראל. מדוע זה כך? מדוע היהודים מעוררים רגשות שנאה עמוקה כל כך בקרב אומות העולם?
אם נתבונן בפרשתנו בה מסופר על האירוע האנטישמי הראשון בהיסטוריה - שעבוד מצרים, נוכל ללמוד את התשובה על כך.
גם במצרים, בדומה לאנטישמים שונאי ישראל שבכל דור ודור, פרעה מתחיל לעורר באומה המצרית חששות ופחדים: 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: כאן בתוכינו, אומר פרעה לעם המצרי, הולך ומתפתח גייס חמישי. אומה של בוגדים. עלינו למגר אותם לפני שהם ישתלטו עלינו. זוהי אמירה המוכרת היטב לעם היהודי משנות הגלות הרבות ועד ימינו אנו.
שנאה זו מתחדשת רק בדור השני - לאחר מות יוסף ואילו הדור הראשון לא סבל משנאה ורדיפה. מדוע? מה גרם להתפרצות השנאה הזאת ולחשש מפני בני ישראל דווקא בדור השני של בני ישראל במצרים?
עיון בפרשת ויחי מלמד אותנו כי שבעים יוצאי ירך יעקב היורדים למצרים מבכרים להתבדל מהמצרים המקומיים. הם קובעים את מגוריהם שלא בתוך האומה המצרית - בארץ גושן, ועיסוקם הוא ברעיית צאן המבטא את רצונם להתבדל ממצרים האלילית המייחסת לצאן אלוהות.
אך נראה כי בני הדור השני לא דבקו בדרך אבותיהם בדבר זה, התורה מספרת:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.
המילים 'ותמלא הארץ אותם' מלמדנו כי בדור השני עם ישראל פורץ את גבולות הגטו של ארץ גושן ומבקש להתערות בארץ מצרים כולה.
כך ניתן לראות גם מדברי המדרש הידועים על תחילת השעבוד:
מהו בפרך בפה רך, פרעה נטל סל ומגרפה, מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים ולא היה עושה, מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו אותו היום בכל כחן (מדרש תנחומא, בהעלותך).
בדברי המדרש הללו ניתן לראות את רצונם של בני ישראל לקחת חלק בעשייה המדינית של מצרים, הם אלה שמתנדבים לקחת חלק במאמץ הלאומי של מצרים, והם רואים את פרעה מלך מצרים כמלכם ולכן הם לא יכולים לעמוד מנגד כשהוא בעצמו נטל סל ומגרפה. [לפי המדרש הזה ייתכן גם שהסיבה ששבט לוי לא נשתעבדו במצרים הייתה משום שהם לא הציעו את עצמם לעבודה יחד עם פרעה].
התוצאה המפתיעה
באופן מפתיע דווקא פעולות אלו הם שגילגלו על עם ישראל את השעבוד, את הפסוק שהבאנו לעיל התורה כותבת כהקדמה לתיאור השעבוד:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ וכו'
ההקשר ברור, דווקא הניסיון להתערות במצרים הוא שמעורר את השנאה ואיתה את הרדיפות על עם ישראל.
כך רואים גם בדברי המדרש שהבאנו לעיל:
פרעה נטל סל ומגרפה ומי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים ולא היה עושה, מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו אותו היום בכל כחן לפי שהיו בעלי כח וגבורים כיון שהחשיכה העמיד עליהם נוגשים אמר להם מנו את הלבנים מיד עמדו ומנו אותם ואמר להם כזה אתם מעמידים לי בכל יום ויום.
גם כאן באופן מפתיע, גילוי הפטריוטיות של עם ישראל להתנדב ולקחת חלק במאמץ הלאומי של מצרים לא הטמיע אותם בתוך החברה המצרית, מצב לו הם כל כך ייחלו, אלא את ההפך הגמור בדיוק - שנאה ורדיפה.
למעשה, דברים אלו מפורשים בדברי המדרש:
ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים… וכיון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה (שמות רבה פרשת שמות).
האנטישמיות אז והיום
בנקל נוכל למצוא את התקופות המקבילות לכך בהיסטוריה היהודית ועד ימינו אנו. דווקא בתקופות בהם ניסו היהודים להתערות בהוויה הלאומית והקריבו על מזבח זה את המאפיינים שלהם ואת ערכיהם, דווקא אז התרחשו רדיפות קשות מנשוא על היהודים, ופעמים אף באשמה דומה לאשמה שהצדיקה את הרדיפה במצרים לפני 3500 שנה - כי הם גיס חמישי ובכוונתם להשתלט על העולם כולו.
זוהי תמצית סיפורה העגום של יהדות אירופה המעטירה שהתייחדה בזהותה במשך מאות שנים; לפני כ250 שנה בחסות האמנציפציה החל תהליך של התבוללות והתערות באוכלוסיה הכללית, ודווקא שם ודווקא אז התרחשו רדיפות אכזריות ובלתי נתפסות עד הסיום המחריד באירוע אנטישמי בלתי נתפס בעוצמתו ובמימדיו, שההיסטוריה האנושית לא ידעה מאז ומעולם.
שלא שינו שמם ולבושם - תוצאה של הרדיפות
מה שמפעים עוד יותר בהתבוננות על האירועים האנטישמיים בהיסטוריה של האומה היהודית היא העובדה שדווקא אירועים אלו יצרו אפקט הפוך של חזרה אל הזהות היהודית.
בדברי חז"ל הידועים מבואר כי הזכות שבגינה זוכים עם ישראל לגאולה ממצרים בניסים גלויים, חרף העובדה כי הם עובדי עבודה זרה השקועים במ"ט שערי טומאה היא משום 'שלא שינו שמם ולבושם'. לפי דברי המדרשים המובאים לעיל ניתן להניח כי דבר זה לא היה מאז ומעולם שכן בתחילה הרצון שלהם היה דווקא להיות כמו המצריים, אלא שככל הנראה הרדיפות עצמן היו הגורם המזרז לכך וחרף מצבם הרוחני הירוד בתקופה זו הם מתאמצים לשמר זיק כלשהו של זהות יהודית המתבטא בשמות ומלבושים, והוא אשר מהווה בסופו של דבר את ההצדקה לגאולתם.
באופן מפעים ביותר המעגליות הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה. האנטישמית והרדיפות מגלגלים בסופו של דבר תהליך של שיבה לזהות היהודית. עדות מרתקת לכך ניתן לראות בהגותם של המשכילים לפני כ200 שנה, שבתחילת חייהם קידמו והאמינו בצורך של היהודים להיטמע לחלוטין באומות שסביבם, ואף להקריב על מזבח זה כל סממן של דת או זהות. היו אף מי שהציעו 'לטבול את ילדי היהודים לנצרות כבר בינקותם' ולהיטמע באופן מוחלט בדת הנוצרית. התפנית בחשיבתם של רבים בעם ישראל התרחשה בעקבות העובדה כי חרף מאמציהם להתערות באומות וחרף העובדה כי הם מקריבים על מזבח זה את כל אמונתם וזהותם, הרדיפות האנטישמיות במחזותיהם רק עלו והתחזקו.
***
מן האירוע האנטישמי הראשון לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה ועד ההתרחשויות מן הסוג הזה בימינו, אנו למדים כי הוויתור על הזהות היהודית לעולם לא פתר את בעיית האנטישמיות אלא להיפך, הוא זה שיצר אותה וגילגל על עמנו רדיפות ותלאות. ומנגד, ההכרה בזהות היהודית שלנו והחיבור אל תוכן הברית על כלל ציוויה כפי שנכרתה עם העם היוצא ממצרים במעמד הר סיני ובקבלת התורה, היא אשר היוותה את התנאי לקחת גוי מקרב גוי ובחירה בנו כעם סגולה. היא המשמשת כבסיס הכרחי לברית אותה כרתנו עם הקב"ה, והיא גם אשר יכולה לקדם את גאולתנו השלמה במהרה בימינו.