כעת ככלות ירח ימים מעת הסתלקותו לשמי רום של רבי ומורי הגאון הצדיק רבי חיים וואלקין זכר צדיק וקדוש לברכה, אני מתיישב לכתוב זעיר פה וזעיר שם מרחשי הלב ההומה והמסרב לקבל את המציאות שפתע פתאום טפחה אל קירבנו.
רגשות עזים צפו ועלו ביום הראשון לשבעת ימי האבל עת נכנסתי אל ביתו נאוה קודש בעודי מצייר לנגד עיני את דמותו יושב בראש השולחן כמלך ביופיו אל מול ספרים חדשים גם ישנים, חיוכו התמידי והכובש, שנדמה היה שמחכה ומצפה רק לך, ובתנועת ידו המורמת באצילות אופיינית כלפי מעלה כאומר בלי מילים כמה שמח הוא בבואך, ופתאום במקום כל זה יושבים בניו הביולוגים שיחי' על כסאות נמוכים, נר נשמה דולק בשולחן צדדי סמוך לספרים שחוברו על ידו ועל ידי תלמידיו, ובחלל הבית שובל בנים שאינם בקשר דם אך בהחלט קשר נפשי, הולך ומתרבה הולך ולא פוסק. הלב מסרב לקבל זאת.
•
לפני זמן המפגש עמו ניתן היה לשקוע במרוצת מחשבות, תהיות, וספיקות, לידו נעצרו הם מלנוע והחלו לפנות מקום להשגות נעלות ומרוממות, סיפורים מבית אבא, הנהגות ועובדות מגדולי עולם, נקל היה לקיים לידו את מאמר חכמנו זכרם לברכה בתלמוד ירושלמי "יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו", דיבוריו נפחו חיות ואנרגיה בלתי נדלית אף אם אמרם מספר רב של פעמים אך כל פעם מחדש קיבלו הדברים משמעות עמוקה ורלוונטית פי כמה וכמה מהפעם הקודמת שאוזן השומע שמעתָָם.
כוחו המופלא היה ביצירת חוויה אמיתית ומוחשית על אף שפעמים היה יכול להיות השומע רחוק מבחינת הזמן, המקום, וההשגה, מהדברים ששמע. זאת היה לאור העובדה שחייו היו מוקדשים אך ורק לחיי ההווה שנוצלו בצורה מקסימלית, כל אמירה תורגמה לתובנה, כל תזוזה קיבלה משמעות, וכל מחזה נפח עוצמה אדירה, הבית ברחוב קאסוטו 7 פעמים עד אין מספר כעין יצא לטיול בִּן רגע לרחובות ראדין של מעלה, לבתי העיירה העתיקים של פינסק, לחום הנוראי בשנחאי, לנעימות קולות הלימוד בטעלז, לזעקות המוסר בבית הכנסת הנעול ברובע היהודי בירושלים, ולאחד מבתי המדרש ברחובותיה של שכונת בית ישראל. כעין סחרור חושים ממכר בתקווה שלא יפסק ולבל נחזור שוב לעולם הגוף והחומר.
וכמין קסם הספיקות היו נפשטים מאליהם, התהיות היו מתקטנות, המבוכות מתבהרות, ורצונות ושאיפות חדשים - נעלים ומרוממים היו תופסים מקום נכבד בתודעת השומע. "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים".
זוהי היתה דרכו והנהגתו, לנסות, ובהצלחה מרובה, לקרב אל הדעת דמויות הוד וגאוני מופת לבני דור 2022 שניתן להבחין ספק בעצב ספק בכאב שנחלש בשאיפותיו ובמגמתו להתקדם לנסוק אל על. המשגיח שימש כגשר בין העולמות. וכעת לא נותרנו אלא עם שיורי שיריים מאבני הגשר החרב.
•
תופעה שחזרה על עצמה בימי השבעה היתה כי כל המנחמים מכל הגוונים ומכל הזרמים היה סביב השיח שהמשגיח זצ"ל לא נתן למראה החיצוני, לסגנון הדיבור, להלך רוח - לקבוע מה יהיה היחס לאדם שעמד מולו, אדרבה, חיבבו והרעיף יותר גילויי אהבה וחיבה. ממש עין טובה. היו מבין המנחמים שניסו לנסח זאת באמרם 'שפשוט לא הבחין כלל בחלקים השליליים באיש הזה, אלא הוא הבחין רק בטוב ובנקודות החיוביות שהופיעו בו'.
חושבני כי אמירות מעין אלו יש בהן ממין האירוניה והינן יכולות ליצור תדמית שהמשגיח זצ"ל באישיותו הינו אדם תמים או נאיבי למדי, אך לא כך הם פני הדברים, אלא, ודאי וודאי שהיה מודע לכלל התכונות, המידות, ושלל תחומים הנתונים לשינוי אצל היושב למולו בצורה עמוקה ויסודית.
הן אמת, שבראש סולם הערכים שלו שכן המושג 'כבוד' – 'כבוד האדם', הוא רחש כבוד עמוק וכנה לכל אחד באשר הוא, שמא לזאת היתה הכוונה.
אך אדרבה, כשנצרך, ידע להעביר את שבט הביקורת אבל בצורה סולידית ונקיה ולעולם לא במפורש ולעולם לא נדע למי היתה כוונתו, ואף כשזה קרה נהג היה לציין את העובדה כי פעם ניגש אדם לפני רבי ירוחם ממיר זי"ע ובצאתו מעם הקודש התבטא ר' ירוחם שתנועותיו והלך רוחו של האדם שזה עתה יצא מעימו אחוזות וצמודות ב95 אחוזים של זיוף ורק 5 אחוז של אמת. כמה מתאים למי שהכיר! וכמה אופייני שזה מה שהפריע!
הוא ניחן במבט למרחוק בהתבוננות מקיפה וכוללנית, הוא לא עסק בריפוי הסימפטומים אלא בבעיה עצמה במקורה וביסודה, בבחינת 'לשון חכמים מרפא', כל אחד ואחד לפי המתאים לו כרוקח בכיר שמתאים מוצרי מרפא שונים מחולה לחולה על אף שכלפי חוץ היה נראה ששניהם סובלים מאותה הבעיה. היה פונה הישר אל הלב מרככו ומשובבו בדברים, היה למדן אמיתי בכוחות נפש האדם, מהאחד ביקש ומהשני דרש, את האחד המריץ ואת השני הרגיע, לאחד אִפשר ולשני מנע. "וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי".
הן שומעי לקחו ותלמידיו יוכלו להעיד כי כל שיחה ושיחה נסובה תדיר סביב אותו יסוד "יחודיות", "האדם צריך לזכור שהוא חויה חד פעמית", "יוניק", "אחד היה אברהם", זאת, לעניות דעתי היתה האסטרגיה שבה נקט בגישתו החינוכית - שימת לב לכך שמה שמתאים לזה לא מתאים לחבירו, מה שלא הולם לאחד לא הולם את חבירו, שהרי לכל אחד ואחד ניתן יעוד ותפקיד פרטי ויחודי שניתן רק לו, ובמציאות שבו נמצא כרגע.
"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" היה נוהג לצטט משמיה דמלאך ה' מראדין זי"ע, שיש להשיל ולהסיר מעלינו את כל הדמיונות והמפריעים הפולשים ואומרים שבמקום לימוד אחר, במשפחה אחרת, בחברים אחרים וכדו' יהא טוב יותר, אך לא כן הוא, יש לזכור כי המקום אשר אתה נמצא כעת בו הוא הוא "אדמת קודש" בשבילך ומשמשת בעבורך כקרקע פוריה לגדילה והתקדמות אך ורק בעבורך.
נראה שלא בכדִי מרא דכוליה עלמא בחר ליטול את נשמתו הטהורה אליו בחזרה דווקא בשבתות אלו של ימי החורף, אזור הנוחות שלו, אותם נהג לכנות בהגדרה קולעת ועריבה 'שבתות עם פָרוַוה', עת כלל הבריאה מתכנסת ומתעטפת וחוזרת בחזרה באופן בולט למקורה ולפנימיותה, בזה מצטייר היה, שלנו נותר רק להצטרף לכך ולהתחבר לנקודה הפנימית שבתוכנו. כמה חיים ורלוונטיות ניתן היה למצוא בשיחותיו ובועדים שנמסרו על ידו בתקופה זו, "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" – שני פסוקים בישעיה שהיה שגורים תדיר בפיו.
לא ניסיתי ואף לא אנסה לגלם דמות טמירה כל כך, אדרבה חושבני שנסיון כזה יהא מועד לכישלון מראש, אך בהחלט ניסיתי להחיותו בקירבי בבחינת "דבריהם הם זכרונם".
בטחוני שכעת מתפאר הוא בבניו ובתלמידיו ואומר 'ראו גידולים שגידלתי' אנשי אמת, רודפי אמת, ודוברי שפת האמת.
אייחל כי ימשיך להיות מליץ טוב לפני בורא עולמים כפי שהיה בזה עולם, ובמהרה נזכה ונחזה בו בהודו והדרו בתחיית המתים בקרוב.
"כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה".
הכותב בגעגוע, אליסף כנפו.