תרשו לי לשתף אתכם בזיכרון ילדות: הייתי אז בערך בגיל 8, הלכתי עם סבתי ע"ה לקניות בשוק - ובדרך חלפנו על יד קבוצת ערבים שעמדו על פיגומים בקומה החמישית של אחד הבניינים. "תראי מה זה ערבים, לא אכפת להם מהחיים שלהם", אמרתי לסבתי.
>> למגזין 'כיכר' המלא - כנסו כנסו <<
סבתי שפחות התפעלה מהתובנה המבריקה אליה הגעתי בכוחות עצמי, הגיבה בתקיפות ואמרה לי: "בחיים אל תדבר בצורה לא מכבדת על אדם העובד לפרנסתו". היא הייתה מזועזעת: "אפילו בהלכה כתוב שמותר לאדם שעובד לפרנסתו לסכן את נפשו, וגם אם אתה רואה אדם שעובד בעבודה לא מכובדת או אפילו מסוכנת - אתה יכול רק להעריך אותו על המאמצים שהוא עושה למען משפחתו".
חרף היותי ילד קטן העסקתי את עצמי בשאלה "מדוע אנשים בוחרים לעבוד בעבודות כל כך מסוכנות? מדוע הם לא מוצאים לעצמם עבודה שאין בה סיכון?", צחוק הגורל - שלימים אני בעצמי בחרתי ב-2 תחומים שיש בהם סיכון לא מבוטל: עולם הטיפול ועולם התקשורת.
אני לומד טיפול (עדיין לא סיימתי, התור עדיין לא נפתח...) - שזה אחד המקצועות שבהם אפשר לפגוע באנשים בצורה הכי משמעותית שאפשר לדמיין. מילה לא במקום שאמרת למטופל, או דחיפה של אדם לכיוון שהוא עדיין לא בשל להגיע אליו מבחינה רגשית - והמילים שלך עלולות ללוות אותו לשנים ארוכות.
סיכון דומה להפליא קיים גם בעולם התקשורת. אני זוכר שבעבר פגשתי קרוב משפחה רחוק ששאל אותי במה אני עובד, וכשסיפרתי לו על הכתיבה שלי ב'כיכר השבת', נפרש על פניו מבט המום: "זה מאד מסוכן", הוא אמר לי בבעתה. "אתה חייב להיות ממש אחראי שלא להוציא מילה אחת מבלי לחשוב על כך כמו שצריך", הוא אמר לי, ואני שאלתי את עצמי למה הוא רואה רק את הסיכון ולא רואה את ההזדמנות. הרי כמו שאתה יכול להרוס ככה אתה יכול גם לבנות ולעזור, אבל לקחתי את דבריו לתשומת ליבי.
תחשבו על זה: מה יותר מסוכן מלכתוב טקסט למישהו שאתם לא מכירים? או יותר נכון - להרבה מישהוים שאתם לא מכירים? אני יכול לכתוב כתבה של שידוכים לבעלי תשובה, או לבנים של חוזרים בתשובה ויקרא את זה חילוני שמסתפק אם לחזור בתשובה או לא. אני יכול לכתוב כתבה על הגירושין במגזר החרדי כשקורא את זה אבא שהבת שלו נמצאת במעגל האלימות והיא מסתפקת אם להתגרש או לא, ואני יכול גם לכתוב כתבה שנותנת הדרכה לשידוכים - אבל קורא את זה בחור ממשפחה של "נטורי קרתא" והכתבה הזו תזעזע את כל עולמו.
למרות זאת, בחרתי לומר משלא לומר. העדפתי לקחת את הסיכון שטומן בחובו סיכוי גדול לעזור להרבה אנשים שקולם לא נשמע, ולהעביר מידע משמעותי לאנשים שלא תמיד יודעים להתמודד עם משברי החיים, ולנסות לדבר איתם - גם אם לפעמים אני טועה, ואין מי שלא טועה.
• • •
פגשתי פעם 'איש טיפול' לא מוסמך שנתן עצה שאינה הוגנת, והצגתי בפניו את תוצאות המקרה שבו הוא גרם לנזק משמעותי מאד.
הוא לא היסס לרגע: "מאות בחורים עברו תחת ידי, ומעולם לא באה תקלה תחת ידי", הוא השיב לי. הבעתי בפניו את תנחומי על כך שאחרי המקרה שעליו סיפרתי לו הוא כבר לא יוכל לחזור על המשפט המטופש והיהיר הזה שוב, וכמובן שגם טרחתי לציין בפניו שלרוב, מי שמטפל 'מניסיון' - הכוונה היא שהוא עשה ועושה את הניסיונות על גבם של המטופלים. אחת הדרכים הטובות ביותר לבחור מטפל היא לשאול אותו על הטעויות שלו - אם הוא לא מודה בכך שהוא טועה, תעשו טעות אם תלכו אליו... (אגב -"הטור כשהרב'ה מהחיידר הפך למטפל ב"שלום בית", היה בין היתר בהשראתו).
מובן שבמהלך עבודתי בתקשורת הספקתי גם להתחרט על כמה דברים שכתבתי. היו פעמים שלא הבנתי את עוצמת המילים שמשתחררות בקלילות מהמקלדת שלי ובהמשך הבנתי שהם השפיעו גם בצורות שלא תכננתי שיקרו, היו פעמים שהתחרטתי על שכתבתי דברים מסוימים ויצאתי מנקודת הנחה שאני מדבר לאנשים שמבינים את השפה שלי כשבפועל קראו את זה גם אנשים ממקומות רחוקים שלא בהכרח יכולים להבין טקסטים שכותב 'בוגר ישיבה - נצחי'.
• • •
מדוע אני כותב את כל זה?
תתארו לכם שאתם עומדים מול קהל של אלפי אנשים, מספרים בדיחה - וכולם נקרעים מצחוק. אתם שומעים את הצחוק מהדהד באולם, ואתם מבינים שכנראה הבדיחה הייתה מוצלחת. בהמשך, אתם מעבירים הרצאה נוספת, מספרים בדיחה דומה ומקבלים מבטים נזעמים. תגובות כאובות, נאצות, קריאות של "לא מצחיק בכלל, תתבייש לך", ואפילו "חוש ההומור שלך נוראי". זה מבלבל, נכון? את החוויה הזו עברתי בשבוע האחרון.
לפני כשנה כתבתי טור בשם "עשרה צעדים להרוס לבחור הישיבה שלך את זמן אלול". הטור התקבל באהדה רבה, הוא רץ בתפוצות מיילים ובאינסוף קבוצות וואטסאפ, וכולם פרגנו בתגובות:
"ואוו! פשוט ואוו כל מילה פשוט במקום! אני בחור ישיבה אומנם צעיר יחסית {17} אבל אני רוצה להגיד לך שהכל פשוט נכון אתם לא יודעים עד כמה הקשר עם ההורים חשוב ורגיש! יש לי חברים שההורים היו ככה איתם מה שנקרא "חנקו אותם" והיום הם לא בשום ישיבה הם ברחוב היום! ממש צריך להיזהר בזה! אשריך תמשיך להפיץ כאלה דברים!", כתב יוסי.
"הכתבה מדהימה בלי ספק כל מילה בסלע, הבעיה היא שכל הורה שחי ככה מסביר לעצמו כבר שנים כמה הוא צודק בשביל להרגיע לעצמו את המצפון כשמידי פעם בהבלחה של רגע הוא רואה שהילד פשוט סובל, ולכן בשביל לעשות שינוי הוא צריך זעזוע, אבל בכל אופן בתור אחד שעבר את מה שמתואר בכתבה מילה במילה לקרוא את זה עשה לי טוב על הלב וחיזק מאוד, יישר כח", כתב גולש אחר.
בשבוע שעבר, כעבור שנה מהטור הקודם - הרגשתי שזה לא הוגן לדבר רק על הצד של הבחורים והגיע הזמן להציג גם את הצד של ההורים. העתקתי את התוכן של הטור וכתבתי את אותם התכנים אך הפעם ביחס להורים. את הטור העליתי במגזין סוף השבוע הקודם של כיכר השבת, אך גורלו של הטור לא שפר עליו, ורובן של התגובות לטור לא קיבלו אותו בברכה:
"גועל נפש!!!", כתב אחד המגיבים. "מספיק שנער אחד שמטרתו אכן לפגום בחופש של ההורים ייקח מזה רעיונות . אני חושבת שבין הזמנים זה התענוג שלנו כ"כ כיף שהבחורים חוזרים , מלאים שמחה ומרץ ... כאילו בחורי שמתוארים פה מקומם אינו בישיבה אלא ב...".
"עשה לי רע אפילו שזה בצחוק בתור בחורת סמינר כן אני אוהבת את הורים שלי והם מדהימים ובלעדיהם לא הייתי מגיעה ל10 אחוז מה שיש לי אז מאיפה הרעיונות האלה אפילו בצחוק?!??", כתבה מגיבה נוספת.
כמובן שהיו גם תגובות אוהדות: "ציניות משובחת! כל כך יפה! לפעמים כהורה אני הולך לאיבוד בבין הזמנים ומרגיש ממש רע, וסוף סוף אתה מביע את הכאב שלי במילים כל כך יפות. תודה על זה", כתב אחד הגולשים שמשום מה בחר להזדהות כ"גדי קטן".
היו גם מגיבים שטענו שמדובר בתמונה של אישה - למרות שהתמונה נבדקה לפני כן על ידי העורכים בזכוכית מגדלת, אולם קשה לפעמים להתמודד מול יכולתו המופלאה של הדמיון האנושי.
• • • • •
שאלתי את עצמי: כיצד קרה הדבר שהטור שבו 'עקצתי' את ההורים על יחסם לבחורי הישיבות, גרף עשרות תגובות מעודדות ומפרגנות, ואף עף ביעף בקבוצות ובתפוצות וקיבל אהדה גבוהה ביותר - ואילו טור שבו עקצתי את בחורי הישיבות על יחסם להורים, גרם לביקורת שגברה על הפירגונים?
עלה בדעתי - שאולי ההורים כבר התרגלו להיות שק החבטות של המתבגרים, וכשמישהו מבקר את ההורים הביקורת נופלת על אוזניים קשובות. לעומת זאת בחורי הישיבות רגישים יותר לביקורת גם כשהיא נכתבת בהומור על ידי בוגר ישיבות גאה שמכיר את עולם הישיבות, גדל בעולם הישיבות ומרגיש ישיבישע'ר נצחי בכל מקום שאליו הוא מגיע.
כך או כך - כשאנחנו כותבים בנושאים רגישים, ובמיוחד כשאנחנו משתמשים בהומור, אנחנו לוקחים איזשהו סיכון שהדברים לא יובנו כמו שצריך, ואם מישהו חש נפגע מהדברים הריני מתנצל בפניו!
• • •
וכאן, בשעה שאני מבקר את המבקרים ומגיב לתגובות - אני מרגיש חובה להודות לכם הקוראים על אינסוף תגובות מפרגנות, הן על סדרת הכתבות על הגירושין במגזר החרדי, הן על התגובות המפרגנות בכל הקשור לכתבות על עולם השידוכים, על שידוכים לבעלי מורכבויות, וכמובן על שידוכים לבעלי תשובה.
התגובות שלכם מחזקות ומשמחות, וכשמישהו כותב לי תגובות כמו "אני פשוט בוכה, תודה רבה... תודה רבה על הכל, למרות הפחדים ברוך השם שזה יצא החוצה!!!" - אני מתחבר לשליחות שלי ככותב, ולשליחות של האתר הזה כאתר שלא מפחד להציף תכנים שלא עולים במקומות אחרים.
כמו כן אני חייב לשוב ולהודות לכל אלו שפנו אלי והעלו נושאים כאובים שיצרו כתבות על נושאים שאינם מדוברים. לא תמיד קל לנו לפתוח את הלב ולשתף אנשים זרים בקושי שלנו, ואני בטוח שהפניה האמיצה שלכם אלי, והשיח הפתוח שלכם מולי תוך שאתם מוכנים להעלות את מסתורי ליבכם על הכתב - מייצרים שינוי לטובה, והופכים אותנו לחברה טובה בהרבה.
בכל מקרה - אתם מוזמנים להמשיך ולהגיב, וכמובן לשתף אותי בנושאים כאובים שראויים להעלות על הכתב, אני משתדל תמיד לקרוא את התגובות ואף להשיב למרבית מיילים שנשלחים אלי. והכי חשוב, תמיד תקראו עד הסוף. לפעמים, מה שרואים רק בהתחלה זה לא מה שמבינים בסוף.
ישראל גינצבורג
(לפניות: israel@kikar.co.il)