100 שנות תורה • גילויים מחייו של הגר"ד סולובייצ'יק זצ"ל

בסוף השבוע האחרון ציינו בעולם התורה ובהיכלי הישיבות, שנה לפטירתו של גדול מעתיקי השמועה והתלמיד האחרון ששרד מישיבות ליטא, ראש ישיבת בריסק, הגאון רבי משולם דוד הלוי סולובייצ'יק זצללה"ה. ביום השנה, ירד למכבש הדפוס, ספר חדש ובו גילויים מסעירים וחדשים מחייו של ראש הישיבה. "כיכר השבת" בהצצה מיוחדת וריאיון עם מחבר הספר, הביוגרף לבית בריסק, הרב שמעון יוסף מלר.

הרב מלר מוסיף: כשסיפרתי על כך לאאמו"ר הג"ר אלימלך מלר זצ"ל, הזכיר על אתר את דברי הסבא מקעלם, שהיה המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין חוזר עליהם: כדאי לו לאדם להיבראות בעולם ולחיות שבעים שנה - ולו בכדי לזכות לומר אמן אחד בכל משך ימי חייו...".

מוהל לא נחשב כ'כיבוד'

מה הראש ישיבה חשב על כך שלקחו אותו להיות סנדק?

הרב מלר מספר, כי הגרמ"ד נהג לקחת 'סנדקאות, ומספר: "היה אברך מהישיבה שבישר לו על הולדת בנו בכורו וביקש ממנו לשמש סנדק בברית המילה. רבינו נענה בשמחה להזמנה, ואחר שאל, אם כבר סוכם על מוהל. משאמר הלה שאכן אחד ממיודעיו, פלוני אלמוני, משמש כמוהל והוא הזמינו למול, התכרכמו פניו של רבינו ואמר: "מי הוא זה? האם הוא מומחה? האומן הוא במלאכתו? למה היית חייב להזמין דוקא אותו?".

"האברך הגיב במבוכה שהואיל והלה ממכריו, רצה לכבדו בזה, אך ניכר היה בעליל כי רבינו לא שבע רצון למשמע אזניו.

לאחר שיצא הלה מעם פניו, התאונן רבינו באזני תלמיד שנעשה היום דבר חדש, שאנשים חושבים שמילה היא "כיבוד", ולא מבינים שכשם שלצורך עריכת ניתוח לוקחים את המומחה היותר גדול בתחומו, כך גם בברית יש לקחת את המוהל היותר מומחה במלאכתו, ולא להתייחס לכך כאל 'כיבוד' (-כשם שקשרי חבירות עם רופא ידיד - אינם סיבה לקחתו לטיפול רפואי אם אינו מומחה דיו)".

החשש הזה מהמוהל, נבע בגלל "הבריסקריות"?

"ממש לא משום בריסקעריות, אלא מחשש אמיתי של פיקוח נפש! שאחז שצריך לקחת את המומחה הגדול ביותר", אומר הרב מלר ומספר: "בהקשר לכך סיפר רבינו שפעם שימש האדמו"ר רבי יואל מסטמאר כסנדק באיזו ברית, שהמוהל בה היה אדמו"ר פלוני שניכר שאינו אומן במלאכה ולא מל כראוי, ולפיכך היה שרוי הרבי מסטמאר כל העת במתח רב מתוצאות מעשיו של הלה. לאחר הברית, פנה הרבי למוהל ואמר לו: "היודעים אתם? אף אני מוהל...", וכשהלה הגיב בפליאה: "באמת?! אם כן מדוע אין מר מל בעצמו", השיב לו הרבי: "אני לא מל, כי אינני יודע למול...".

כל הבית סביב זמן 'קריאת שמע'

תספר לנו קצת על ההקפדה של הגרמ"ד בזמנים, כמו זמן תפילה, קר"ש וכדומה?

"אני זוכר, שרבינו העיד פעם על עצמו שמעולם לא אירע שאיחר את זמן קריאת שמע. בנו רבי אשר הלוי העיד בפני, שלפני קרוב לשלושים שנה אמר לו אביו יום אחד שזו לו הפעם ראשונה בחייו שאיחר זמן ק"ש של המגן אברהם. ועוד סיפר בתיאור נשגב, ש"כל הבית היה מתנהל סביב זמן קריאת שמע"!".

"עם זאת, סיפר רבי אברהם דייטש: כששאלתי את רבינו על זמן קר"ש [-המוקדם] של המגן אברהם שהרי לא יצא מכלל ספק דאורייתא, ולמה לא צריך לחוש לכך מעיקר הדין, השיב לי בברירות ובתקיפות: "בכל מחלוקת ב"ש וב"ה, אתם גם שואלים כאלה שאלות? אנחנו פוסקים כהגר"א ולא כהמג"א, אזי זהו הפסק!".

אז אין עניין להקפיד על זמן 'מגן אברהם'?

"אני רק אציין מה שסיפר פעם רבינו, על אחיו הקטן הג"ר מאיר הלוי זצ"ל, ששאל פעם את האבא אם יש ענין להקפיד על זמן מג"א בקריאת שמע, וענה לו שאם היה מקום להקפיד אזי אביו - מרן הגר"ח היה מקפיד על כל פנים בעשרת ימי תשובה לקרוא את שמע בזמן של המג"א, ומשלא ראינו שהקפיד על כך, משמע שאין בזה ענין".

כיצד מעירים זקן חולה ותשוש (כשהגרמ"ד היה בגיל 99. ח"ב), בשביל זמן קריאת שמע?

"אני זוכר בוקר אחד בשנותיו האחרונות, כאשר נשכרו עובדים רפואיים כדי לשמשו, ניגש המטפל להקיצו משנתו אך ככל שניסה בכה ובכה - לא עלה הדבר בידו, שכן בשל חוליו היה שרוי בשינה עמוקה. או אז אמר לו הנכד להניח לו לגשת להעירו, ויראה כיצד יפול דבר. ואמנם הוא קרב אל מיטתו ולחש באוזנו חמש מילים: "הולך לעבור זמן קריאת שמע", והנה על אתר קפץ רבינו לשמע מילים אלו ממיטתו, וזירז את עצמו בכח להיות מוכן לקר"ש, עד שהנכד נאלץ להרגיעו שעדיין לא הגיע הרגע האחרון ואין סיבה לבהילות שכן סוף הזמן הוא רק בעוד כעשרים דקות...".

כל חייו סבבו סביב כיבוד הורים

מה הגרמ"ד הקפיד יותר מכל?

הרב מלר משיב כי אין באמת אפשרות לענות על השאלה הזו, "אך בתוך כלל המצוות שעולן היה על צוארו ודקדק בהם עד קצה יכולתו, תופסת מקום נכבד לעצמה מצות ה"כיבוד אב", עד כדי שהגדיר בנו ילח"א רבי יצחק זאב הלוי, שכל ימי חיי אביו מרן הגרי"ז עלי אדמות, לא היו לרבינו שום רצון או שאיפה עצמית אחרים, ומלבד לימוד התורה וקיום מצוותיה - כל ציר חייו נסוב סביב כבוד אביו, במחשבה, בדיבור ובמעשה. ולעומת אדם מן השורה שיש לו את סדר יומו ותהלוכות חייו, שבהם יש מקום לבני משפחה, ובהם גם האב, הרי שלרבינו לא היה כלום בעולמו, רק את אביו ואת אשר מצווה עליו מפי המקום בכבודו ומוראו".

"מלבד הכבוד שנהג במעשה, מבלי להסיח דעת מהדאגה לכל עניניו מבוקר ועד ערב, התבטל כלפיו כליל, והיה עומד בפניו בהכנעה ויראת כבוד עצומה. מעולם לא ההין לדבר אליו בלשון נוכח "דו" או "איר" [-אתה או אתם], אלא תמיד בנוסח של "מה נאמר על הסוגיא", "מה חושבים על ענין זה וזה". וגם לאחר פטירתו בכל שיגו ושיחו היתה עולה תמיד השאלה מה היה אבא אומר על ענין זה וזה וכיצד היה נוהג במקרה כזה".

איך זה התבטא בפועל?

"למרות שבאופיו וכמנהגו היה סוער מאד בלימוד, עומד על כל תג ואות ומתווכח על פרטי דקויות של הבנה, הרי שכאשר היה מרן זצ"ל מרצה באזניו שטיקל תורה, היה שותק ומאזין ביראת הכבוד לכל הגה היוצא מפיו. אביו היה נוהג לומר לו תדיר: מדוע אתה ממהר לקבל את הסברות, למה אינך חולק או מתווכח קצת. אך רבינו בשלו, מאזין לכל מילה ושומעה בצמא, עד כדי כך שלמרות שאף כל שאר אחיו הצטיינו בכבוד אביהם מאד, היו הם קוראים לו: "דער חסיד" [-החסיד (של אבא)...]".

"בהקשר לכך", מוסיף הרב מלר דוגמה מעשית, "סיפר חכם אחד שעמד פעם בפרוזדור הבית של מרן הגרי"ז, והבחין ממקום עמדו איך רבינו עומד ומדבר עם אביו, כשכל כולו הכנעה, פחד ומורא, וכאשר סיים לדבר עימו, צעד לאחוריו כתלמיד הנפטר מרבו, כאשר שתי ידיו מונחות לצידיו ביראת הכבוד".

הגרמ"ד גם דיבר על הנושא הזה?

"כן. היה פעם שרבינו סיפר בעצמו: רגש הפחד שהיה לי כלפי האבא, היה איום ונורא. כאשר הוא היה משוחח עמי [-כלומר: מעשים שבכל יום, ופעמים רבות ביום!] הייתי ממש רועד בגופי, כפשוטו. לעתים כאשר רציתי להציע לפניו דברים בלימוד, לא הייתי מצליח לאזור עוז ולומר לו אותם אלא מבקש מאחי [-רבי יוסף דוב הלוי זצ"ל] שהוא יאמר אותם בשמי, ואכן הוא היה פונה לאבא ואומר "דוד האט געזאגט..." [-דוד אמר כך וכך]".

"כאשר ביקש ממנו פעם חכם אחד משארי בשרו שיציע איזו שאלה לפני מרן הגרי"ז, והוא יבוא מאוחר יותר לשמוע מפיו מה היתה הכרעתו של מרן ז"ל, אמר לו רבינו: "גלייבט מיר, איר זיינט אן היימישער מיט'ן טאטע ווי איך. איך וויל זיך נישט אונטער נעמען אזא שליחות" [-האמן לי, אתה בן בית אצל האבא בדיוק כמוני (ויכול אתה לשאול בעצמך), קשה לי לשאת כזו שליחות]. ומכאן למד אותו חכם לדעת, עד כמה היה גדול מוראו מפני אביו, שלמרות קירבתו אליו, לא גס ליבו בו".

כך היה גם בימי בחורותו?

"בהחלט. בימי בחרותו, היה לומד בסדרי לימוד ארוכים דבר יום ביומו, הרי שפעמיים בכל סדר - בבוקר ואחה"צ - היה פוסק ממשנתו, עוזב את מקומו בבית הכנסת "בבא תמא" שבשכונת הבוכרים בו למדו בני הכולל, ועולה בזריזות את כל הדרך הארוכה יחסית במעלה רחוב יחזקאל וישעיהו בואכה רחוב פרס, כדי לדרוש בשלום אביו, ולראות אם נדרש לדבר מה".

"היה כמה פעמים שאירע שמרן ז"ל לא חש בטוב, ונדרשו לשאול בעצתו של פרופסור צונדק מה לעשות, או אז היה רבינו יוצא מהבית ואץ-רץ את כל הדרך שמרחוב פרס ועד למעונו של הרופא שבשדרות בן מימון ברחביה. תוך רגעים ספורים כבר הגיע לשם, בירר את שבירר, ושוב עשה את כל הדרך חזור בריצה, מדאגתו לשלומו של מרן ז"ל".

"אחיו הג"ר יוסף דוב הלוי זצ"ל היה שואל אותו, מדוע טורח הוא כל כך ואינו עושה את דרכו לשם במונית, אך רבינו היה משיבו כי במצב כזה אינו יכול להמתין אף את הדקות הספורות עד לבואה של המונית, ועל כן הוא רץ ברגליו, וכך עושה את השליחות במהירות רבה יותר".

השעון שרבינו קיבל מרעייתו ונגנז

הרב מלר מספר סיפור מעניין: "עם אירוסיו קיבל רבינו ממשפחת הכלה שעון זהב כפי הנהוג. בשל איזו רגישות של כבוד הזולת שהיתה אז, הפטיר אביו כלאחר יד: "עזוב זאת, אל תסתובב עם השעון". ובכן, למן הרגע ההוא ואילך, גנז את השעון ושוב לא השתמש בו לעולם, אף לא שישים שנה לאחר מכן! לא מכבר נמצא השעון הזה, מונח בקרן זווית כלשהי בביתו, כפי שהניחו הוא בזמנו... כי אם אבא אמר לא להשתמש עם השעון, אזי כך יש לנהוג".

איך בחר רה"י דירה לאחר נישואיו

היה איזה עניין סביב בחירת הדירה בה התגורר הגרמ"ד עשרות שנים, נכון?

"כן", אומר הרב מלר בפסקנות ומוסיף, "השיקול העיקרי שעמד בבחירת הדירה בה יתגורר לאחר נישואיו, היה - לפי עדות גיסיו לבית שטרנבוך - שלמרן הגרי"ז תהא גישה לבוא ולבקר בה, ועל כן רכשו את הדירה שברחוב עמוס המצויה בקומה הראשונה של הבנין. ואכן מרן זצ"ל הגיע לבקר בביתם פעם אחת לאחר נישואיהם. אלא שלמעשה, עמדה אז על הפרק אפשרות של דירה נוספת לרכישה, שהתאימה מכל הבחינות, רק שנדרש לברר פרט הלכתי כלשהו על אחד החדרים בה, היכן, או האם בכלל - יש להניח את המזוזה בפתחו".

"כשסיפר על כך רבינו לאביו מרן הגרי"ז וביקש לשמוע את הכרעתו, אמר לו מרן זצ"ל את הדברים הנפלאים הבאים, שלא ללמד על עצמן יצאו אלא הם בבחינת "כלל גדול בתורה" ביסוד חיי הבית הגדול הזה: הנה בעוד שאצל העולם הסיבות שבשלהן דירה נקראת 'דירה טובה', הן: גודל החדרים, הקומה, גודלו של המטבח וכיו"ב, הרי שבעינינו ישנם שלושה דברים שהם הקובעים את טיב הדירה וערכה. הראשון, בית שאין בו שאלה היכן להניח את נרות החנוכה לצאת ידי חובת פרסומי ניסא. השני, אם יש בה סוכה [-או גישה נוחה למקום שבו ניתן לבנות אותה], והשלישי, אם אין בה שאלות וספיקות בהלכות 'מזוזה'. בהעדר שלושת התנאים הללו, אזי אין הדירה נחשבת ל"דירה טובה"!... בשל כך נבחרה לבסוף הדירה שברחוב עמוס".

מדוע סירב רה"י לעבור לדירה החדשה?

בשנים האחרונות קנו לרה"י דירה דירה חדשה והוא סירב לעבור לשם. מדוע?

"כך באמת היה הסיפור. באחת השנים האחרונות לחייו, נרכשה עבור רבינו דירה ברחוב עלי הכהן - בשכונת 'גבעת משה' (גוש שמונים) - בסמיכות לישיבה הק', אולם הוא סירב לעבור אליה ועמד על רצונו להשאר לגור בדירתו הישנה והצרה שברחוב עמוס 28. הנימוק שלו היה ש"בדירה ברחוב עמוס הורה לי אבא זצ"ל היכן להדליק נרות חנוכה, ואילו בדירה ברחוב עלי הכהן אין לי ממנו מסורת היכן להדליק"!...".

"פעם נשאל מדוע אין סוכתו מקושטת בנוי סוכה? וכשהשיב שגם אצל האבא לא נהגו בנוי סוכה, חזר השואל ושאל: ומדוע באמת לא היה אצל האבא נוי סוכה? נענה רבינו ואמר לו: "אנחנו לא שאלנו שאלות. כך היה"! [רק בתקופה האחרונה שנחלש מאד ורצה להמשיך במסירת השיעורים בביתו, נאלץ לעבור לדירה ההיא]".

בספר החדש, בן ה-654 עמודים ישנם ששה עשר פרקים מלאים וגדושים בפרקי חייו של הגרמ"ד הלוי סאלאווייציק זצ"ל ראש ישיבת בריסק, עם מסמכים ומכתבים נדירים ולמעלה מ500 תמונות!.

המחבר הרב מלר, חיבר את סדרות הביוגרפיה, "רבן של כל בני הגולה" על מרן רבי חיים מבריסק זצ"ל 2 חלקים, "הרב מבריסק" על מרן הגרי"ז ארבעה חלקים, "דחזיתיה לרבי מאיר" על רבי מאיר הלוי סאלאווייציק 2 חלקים, "אגרות מרן רי"ז הלוי" הכולל בתוכו למעלה מ200! מכתבים מהרב מבריסק שעוסקים בכל שטחי החיים, וכן עוד ספרים רבים מחידושי תורתם על התורה: "תורת בריסק", "שי לתורה" ה' חלקים, ועוד.

הרב מלר, זכה להיות תלמידו ומקורבו הנאמן של מרן הגרמ"ד הלוי סאלאווייציק זצ"ל למעלה משלושים ושש שנים, מאז שנכנס ללמוד ככבחור בישיבת בריסק. מאז ועד ליומו האחרון של הגרמ"ד זצ"ל ונשאר דבוק בתורתו ובכל הליכותיו.