1.
"שבר על שבר. מכה אחר מכה. עמודי הבית התרופפו". במילים אלו פתחה ישיבת איתרי את הודעתה על הסתלקותו של המשגיח הרב זאב גצל שנפטר השבוע לאחר עשרים שנות ייסורים.
כחודש לאחר הסתלקותו של גאון ישראל הרב שלמה פישר זצ"ל שהתגורר בישיבה, נפרדה הישיבה (בפתאומיות – יחסית למצבו) מדמותו של הרב גצל שהתגורר גם הוא בקמפוס הישיבה שבבית צפפא.
קשה למצוא דמיון בין אופיו ה"צ׳אלמר" של שר התורה שהתגורר בישיבה, לאיש המוסר, המשגיח, בוגר ישיבת היישוב החדש.
אבל עבור כל בוגר איתרי מדובר בשתי דמויות שליוו את ימי בחרותו. לא משנה מי מהם דיבר באידיש ומי בעברית, באוצר המילים של שניהם המילה "סיפסנישט" (אין לה באמת תרגום לעברית) פשוט לא הייתה קיימת. שתי דמויות אמת, נטולות כל גינוני כבוד. מרחק של פחות מעשרים מטרים הפריד בין חדרו של ר' שלוימה ששכן בכניסה לפנימייה לדלת ביתו של הרב גצל. ההסתלקות הסמוכה היא חורבן נוף אנושי שאי אפשר לייצר לו תחליף. אכן, עמודי הבית התרופפו.
2.
יש משהו בכנות ובפשטות של גדולי התורה, עמודי הבית של ישיבת איתרי, שמקשה לתאר את דמותם למי שלא מכיר. כך אצל ר' שלוימה והרב גצל זצ"ל, כך אצל הרב יפרח פרלמוטר זצ"ל שנפטר לפני קרוב לעשרים שנה, וכך לאורך ימים ושנים אצל דמויות הוד כמו הרב עמיהוד קליין, הרב שלום גלבר וראש הישיבה הרב אריאב עוזר (הבוגרים הוותיקים יותר יעידו שהרשימה המכובדת הזאת היא לגמרי רשימה חלקית). לפעמים נראה שהקב"ה לקח את תלמידי החכמים שבדור שהם הכי לא "ישיביש", וקיבצם למקום אחד: ישיבת איתרי.
אם היה משהו שכן בלט בצניעות של הרב גצל, זה היה הכנות שלו. אני זוכר שבשיחה עם קבוצת תלמידים שהגיעה לביתו, עלה הנושא של דברי חז"ל על הסדר הנכון בלבישת הבגדים בבוקר. הרב גצל אמר לנו שהוא לא יכול לבקש להתחזק בזה, כי במצבו הוא לא תמיד מצליח להקפיד על כך. כשמסר שיחה על שמירת העיניים, שיתף בכך שהוא יכול להקדיש שעות של לימוד לנושא תורני מסוים ולא בהכרח לזכור את מה שלמד, "אבל את התמונה שבצבצה מהעיתון שהיה מונח ביני לבין נהג המונית שלידו ישבתי, אני לא מצליח לשכוח". שיתף והותיר אותנו המומים. נכון, הכנות הזאת היא "סיפסנישט", אבל תאמינו לי שכבחור צעיר שישב שם, השיחה הזאת הייתה הרבה יותר משכנעת ממשגיח שדופק על הסטנדר ושואג בקולי קולות בקריאה להתחזק בנושא.
3.
"מצאתי את עצמי לרגעים נדחה מארצות החיים", משתף הרב גצל בהקדמה לספרו "אשירה" בדו-שיח כתוב עם בורא העולם, "ואתה ברחמיך הרבים עטפת אותי בים של אהבה וחסדים אין סופיים והחזרתני לארצות החיים, וניתנה לי הזכות לחזק את חבריי". מי זה "חבריו"? תלמידיו. הרב גצל לא "לימד" מתוך עולמו הפנימי. הוא גם לא "הרצה". הוא פשוט שיתף את שומעיו במה שהוא חווה. והיו לו המון חוויות.
כל תלמיד שבא עימו בקשר ישיר, יודע לספר שהרב גצל פחות ענה תשובות אלא בעיקר שיתף אותו בשאלות שקשות לו בנוסח התפילה ובדברי חז"ל. איזו גאונות חינוכית יש בשיתוף הזה. הרי מדובר באדם שמלא וגדוש בדברי חז"ל, בקיא בכל ספרי המוסר, ובנוסף, עם ידע נרחב גם "בחכמה בגויים תאמין". כששוחחתי פעם עם מורי ורבי הרב יעקב כ"ץ שליט"א על רעיון ב"מוסר" ששמעתי מהרב גצל, הוא הפתיע אותי כשסיפר לי שכבר לפני עשרות שנים הרב גצל העביר לקבוצת בעלי-בתים בבית הכנסת "ישורון" בירושלים שיעור יומי במסגרתו סיימו את כל התלמוד הירושלמי. אבל על אף העושר התורני הזה, את חבריו, כלומר את תלמידיו, הוא בחר דווקא לשתף בשאלות שנותרו אצלו פתוחות.
4.
קשה להעלות על הכתב את ייסורי הגוף של הרב גצל. מדובר על ייסורים במימדים של דור שלם. מה אפשר ללמוד מההתמודדות והעקשנות שלו להמשיך בשגרת חיים בה הוא אפילו מוצא "ים של אהבה וחסדים אין סופיים"? לקחת מזה ל"התמודדות" (במרכאות) שיש לכל אחד ואחד מאתנו? זה הרי חסר פרופורציה לחלוטין. בהספדו בהלוויה ביקש ראש הישיבה הרב אריאב עוזר מהשומעים לקחת "שיעורי בית" לדורות: "אנחנו חייבים לפחות לספר. לספר לנו, לספר לבנינו ולבני בנינו, שהכרנו יהודי עובד השם".
מקווה שהצלחתי, קצת, לספר.