דיני האבלות הנוהגים בימים אלה, מנסים להכניס אותנו לאווירת אבל על חורבן בית מקדשנו, וצער על ירידת קרן ישראל והגלות המתמשכת. דא עקא, שהקשר בין התיאורים העגומים בפסוקי נבואות ירמיהו וקטעי הקינות, לבין המציאות בה אנו חיים – מקרי בהחלט.
באורח פרדוכסלי, נראה שאם ברצוננו לקיים את מצוות האבלות בימים אלה כתיקנה – עלינו להתאמץ, כביכול, להיצמד לקו חשיבה פסימי ומנותק מהמציאות, לזלזל בשרשרת הניסים האופפת אותנו, ולכפור חלילה בטובתו של מקום.
המציאות אומרת: "שישה מיליון יהודים חיים בארץ הקודש". והתגובה הדיכאונית ממהרת להמעיט: "אז מה, בארה"ב יש גם כן כמעט אותו מספר". המציאות אומרת: "אנחנו חיים כאן בשלום ובשלוה על אי בודד בלב ים של אויבים". ומנגד עולה, כמו מהאוב, התשובה: "אז מה, בשווייץ חיים בשלום לא פחות, ואיראן מאיימת באטום". המציאות אומרת: "לימוד התורה פורח בארץ הקודש כפי שלא היה מעולם". והתגובה האוטומטית נשלפת: "יש גזרות שמד נוראות, ושלשה כוללים בבני ברק נסגרו מחוסר תקציב". המציאות מכריזה: "טוב לנו כאן". ומנגנון ההכחשה מזדעק: "מה פתאום, ממש רע".
האם זה תפקידנו בימים אלה? זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה? הוא ילטף ויחבק, ואנחנו נבכה: "איפה אבא?" היעלה על הדעת?
תחושת הזהות הלאומית
מה איבדנו בחורבן הבית? מה חולל החורבן לעם ישראל? לכאורה, בחורבן בית המקדש ופיזור עמנו לארבע כנפות הארץ, איבדנו שני דברים: איבדנו את בית המקדש שהיווה מוקד השפעה רוחני ומרכז קשר עם הקדוש ברוך הוא, ובנוסף לכך איבדנו את ארצנו ועצמאותנו. הפכנו להיות אורחים משוללי זכויות בארצות נכר. אבדו מאיתנו חיי הלאום היהודי.
האם יש קשר בין הדברים? לכאורה לא.
התפיסה השטחית רואה במושג "לאום" מושג טכני במהותו: ריכוז של בני אדם החיים על אדמה אחת, ומנהלים חיים משותפים בתמיכה הדדית במגוון נושאים החשובים לקיום: בשמירה על הביטחון, בחלוקת המשאבים, ועוד. אבל לאמיתו של דבר, מבט מפוכח על המציאות ילמד אותנו שהלאומיות תופסת מקום נכבד בנפש.
כל אדם בעולם חי בתוך מספר מעגלים ההולכים ומתרחבים: במרכז עומד המעגל האישי המצומצם, מעגל ה"אני". כמעט צמוד למעגל זה מסתובב מעגל נוסף – בת או בן הזוג. מסביב לזה – מקיף מעגל רחב מעט יותר: המשפחה המצומצמת, הילדים. מסביב להם מעגל המשפחה המורחבת, הורים אחים ואחיות, ומסביב – מעגלים נוספים: הקהילה המקומית, המגזר, כלל תושבי המדינה, וכל כלל היהודים.
אם נתבונן נמצא שהזהות הפנימית שלנו בנויה על תפיסה קבוצתית. אנחנו מרגישים את עצמנו חלק מעדה (אני ליטאי/ חסיד/ ספרדי/ תימני), חלק ממגזר (אני חרדי/ דתי/ חילוני), חלק ממדינה (אני ישראלי/ אמריקאי/ שוויצרי), וחלק מהעם – אני יהודי.
חלקים נרחבים בזהותנו הפנימית, בצורה שבה אנחנו קולטים את עצמנו – בנויים על השתייכותנו הקהילתית. להשתייכות זו ישנה השפעה רבה על אישיותנו, הרבה מכפי שנדמה לנו.
כאשר שני חסידים וליטאי אחד נפגשים בחדר המתנה משמים ומצפים לרופא – באופן טבעי שני החסידים מתחילים לשוחח די מהר, ומשאירים את הליטאי בצד. ולא משום שיש להם יותר נושאים משותפים, אלא משום שיש להם תשתית קיימת של קשר שאין צורך ליצור אותה מחדש. היא פשוט קיימת. עצם העובדה ששני בני אדם משתייכים לאותו חוג השקפתי – יוצרת ביניהם חיבור פנימי.
כך הם פני הדברים גם במעגלים הרחבים יותר: שני יהודים, חרדי וחילוני, פוגשים זה את זה בשדה תעופה שכוח בוונצואלה. בימים כתיקונם הם לא היו מביטים זה לעבר זה. מה פתאום? הרי אין שום קשר ביניהם! "יש לו קרחת ועגיל" – חושב החרדי. "יש לו מגבעת ארכאית על הראש" – חושב החילוני.
כך זה בבית, כשאדם חי בסביבתו הטבעית ויש לו מבחר גדול של אנשים הדומים לו יותר. אין לו צורך להעמיק בתוככי עצמו ולמצוא את נקודות הממשק העמוקות והנסתרות בינו לבין אחיו השונים ממנו כל כך. אבל כאשר נמצאים לבד, בלב ים של גויים, והנפש כמהה למצוא חיבור עם מישהו – פתאום מתגלים הרבדים העמוקים של התודעה. לפתע אדם קולט את תחושותיו הפנימיות, והוא מגלה שהוא מחובר לכל יהודי.
כאשר נמצאים לבד, בלב ים של גויים, והנפש כמהה למצוא חיבור עם מישהו – פתאום מתגלים הרבדים העמוקים של התודעה. לפתע אדם קולט את תחושותיו הפנימיות, והוא מגלה שהוא מחובר לכל יהודי.
תחושת הזהות הלאומית קיימת בנפש בעוצמה רבה. כל אדם חש חיבור עמוק למעגל הרחב, מעגל הלאום, הרבה יותר ממה שנדמה לו. למרות שבמבט שטחי נראה שמעגל זה רחוק מאוד מהאדם ואינו נוגע כלל לעצם החיים – המציאות מוכיחה שבמעמקי הנפש הוא תופס מקום נרחב. אנשים מוכנים למות למען המולדת, כי המולדת היא חלק בלתי נפרד מעצם אישיותם.
כתוצאה ישירה מכך - התודעה הלאומית משפיעה על האדם במידה רבה מאוד.
כל אחד יכול לזהות מרחוק שוויצרי, משום שלאומה השוויצרית יש אמירה משמעותית על ההתנהלות בחיים: דיוק, קרירות, היצמדות לתקנון. לאומה הגרמנית יש גם כן אמירה משמעותית על סגנון החיים: הקפדה על פרטים, סדר ומשטר. ובתוצאה ישירה מכך – אפשר לזהות גרמני בקלות רבה. גם לארצות הברית יש אמירה משמעותית – חופש, חירות, דמוקרטיה, שוויון. וזה משליך כמובן על התנהלותם האישית. לא קשה לזהות ממרחק גדול קבוצת תיירים אמריקאית...
ככל שהאמירה של הלאום הינה משמעותית יותר – כך ההשפעה שלה על האדם מקיפה יותר. מדינה המצטיינת בקווי אופי ייחודיים – השפעתה על תושביה תופסת מקום רב בחייהם ובעיצוב תפיסת עולמם.
מה האמירה של הלאום שלנו, היהודים?
האמירה של הלאום שלנו, אינה עוסקת בסגנון התנהלות כזה או אחר, ואפילו לא בערכים ספציפיים, נעלים ככל שיהיו. האמירה הלאומית שלנו מספרת סיפור על מהותו של הקיום, על תכליתו של העולם ותפקידו של האדם. הסיפור הלאומי שלנו מספר על קשר היסטורי עם בורא העולם, על אורח חיים שהוא הכתיב לנו, על חומר לימודי שהוא ציוה עלינו ללמוד, ועל השגחה צמודה שלו עלינו מזה אלפי שנים.
זה הסיפור שלנו. ארצות הברית מספרת על חירות, רוסיה מספרת על עוצמה צבאית, גרמניה מספרת על סדר ומשטר, אנגליה מספרת על שמרנות ומסורת – ואנחנו מספרים, להבדיל, על הקדוש ברוך הוא, על הציפיות שלו מהעולם ועל הקשר שלנו אתו.
סיפור כזה הוא משמעותי ביותר, ובהתאם לכך– הנוכחות שלו בזהות הפנימית הינה גדולה מאוד. הזהות הלאומית היהודית תופסת מקום נכבד בתחושת הזהות העצמית, הרבה מעבר לאומות אחרות.
במה כל זה נוגע להבנת מהות החורבן? על כך בשבוע הבא בעז"ה.
גיליון חלקי בעמלי המלא
