כמו תמיד בעם ישראל, לכל הלכה ומנהג ישנם שבעים פנים, בהם יש מי שמחמירים באופן קיצוני, יש שמקלים ויש את אלו שבאמצע; גם בצומות המצב הזה תקף. מלבד יום הכיפורים ותשעה באב - האחד מן התורה והשני מדברי הנביא - בארבע התעניות האחרות יש הנוטים לכאן ולכאן, כאמור.
תחילה, מעט רקע: כאשר חכמים תיקנו את ארבע התעניות (צום גדליה, י' בטבת, י"ז בתמוז וט' באב) על חורבן בית המקדש, הם קבעו שהן יהיו כמו ביום הכיפורים, כולל 'חמשת העינויים' המפורסמים, אך תקנה זו שרדה בעיקר במהלך שבעים שנות גלות בבל.
מכיוון שבט' באב אנו מתאבלים על חורבנם של שני בתי המקדש, תקנת העינויים נשארה תקפה רק לצום זה, אך בשאר הצומות היא התבטלה. כך ששלוש התעניות האחרות נחשבות ל'תעניות קלות', כך גם 'תענית אסתר' שנחשבת למנהג משום שהוטמעה בעיקר בתקופת הגאונים.
באשר ל'עשרה בטבת' ספציפית, נחלקו הראשונים האם זהו צום מדאורייתא או מדרבנן. לפי שיטת האבודרהם, שמדמה את עשרה בטבת ליום הכיפורים, גם אם הוא יוצא בשבת, חייבים לצום. אך הלכה למעשה פסק הרמב"ם כי אין זה מדאורייתא, ודינו כאמור כאשר הצומות הקלים.
מכאן אנו למדים, כי דיני ארבע התעניות שווים בדרגתם לגבי החומרות והקולות שיש לנהוג בהן.
הירושלמים
בכל קהילות עם ישראל נוהגים על פי ההלכה כי נשים בתקופת היריון או מניקות, פטורות מלצום בארבע התעניות הללו, גם אם הן חשות בטוב, זאת מחשש שמא הצום יסב נזק להן, לפעוט או לעובר.
מכלל זה השתלשלו ככל הנראה, במהלך השנים, ההקלות הרבות בהן נוהגים בני ירושלים, כאשר ההלצה אומרת "הנשים בירושלים היו תמיד בהריון או שהניקו", משום שבפועל הן אף פעם לא צמות.
אמרת כנף זו מתבססת על מסד הלכתי-מקומי: רוב רבני ירושלים (ראב"ד 'העדה' הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, ועוד רבים) נהגו להקל מאוד בארבע התעניות שצוינו, כך שנשים כלל לא חשבו להתחיל לצום, גם לאחר הנישואים.
בעולם הישיבות
בישיבות שבמדינות מזרח אירופה, טרום מלחמת העולם השנייה, נהגו להקל מאוד בצומות. ההסברים לכך שונים: חלק מהדעות גורסות כי היה זה כורח המציאות בשל הרעב וחולשת הבחורים בימים הללו, וכי צום היה עלול לגרום סכנה מוחשית לתלמידי הישיבות, אחרים טוענים כי הדבר נעוץ באחד מכללי היסוד של עולם הישיבות, הקובע כי נזקו של הצום רב מתועלתו, משום שהוא משפיע פסיכולוגית על הבחור, שצפוי ללמוד פחות טוב, מה שיגרום ביטול תורה מסוים. האידיאה של עולם הישיבות, היא ש"התורה מעל הכל", כידוע.
בימינו נוהגים בעולם הישיבות לצום כמו כל שאר עם ישראל, ולא מחפשים הקלות. בשל כך סדר היום בישיבות מקוצר בימי הצום, ורבים מהבחורים הולכים לנוח עד לצאת הצום.
יצוין, כי בישיבת בריסק הותיקה המשיכו את ה'מנהג' שלא להקפיד במיוחד על הצומות, כשראשיה רגילים להזכיר כי מרן ה'בריסקער-רב', הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל, לא צם את ארבע התעניות גם לאחר שעלה לישראל.
יש ממי שלא צמים שתולים את התנהגותם בפסוק במגילת אסתר, בו נאמר: "וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו": אם כבר כתוב לצום, למה הפסוק מוסיף גם את 'אל תאכלו ואל תשתו' - הם מפלפלים - אם כל מטרת הצום היא מניעת אכילה ושתיה. מכאן הם מוכיחים, כי יש לחלק בין צער הצום לבין האכילה והשתייה בו, בהן ניתן להמשיך.
עובדה זו בולטת כאמור ב'בריסק', שאנשיה ידועים כ'מחמירים' בכל דבר. בעולם הישיבות רווחה האמירה, כי בבריסק לא צמים מכיוון שהם מחמירים בפיקוח נפש... (כמובן רק בצומות שאינם מדאורייתא).
עם זאת, למקורב לבית בריסק ששוחח עם 'כיכר השבת', חשוב לסייג: "אין פירוש הדבר ש'הותרה הרצועה' ואין צורך לצום; הרי הצומות נתקנו על ידי חכמינו. הכוונה היא רק שמי שמרגיש מעט חולשה, ורוצה לשבת וללמוד, עדיף שיאכל וישתה מאשר שיעביר את הזמן בבטלה או בשינה מפני חולשת הצום".
ההבדלים בין הצומות
הצומות שחכמינו קבעו, נועדו כידוע רק לאנשים בריאים. לכן, רוב מוחלט של פוסקי ההלכה מורים לכל חולה - אף בחולי שאין בו סכנה - שלא יצום.
ישנן קהילות רבות בעם ישראל שלא נוהגות להתענות ב'צום גדליה', המגיע מיד לאחר המעמסה של ראש השנה, ולפני יום הכיפורים. הסיבה העיקרית לכך, היא משום שעדיף להגיע חזקים לצום מדאורייתא - יום הכיפורים - גם אם זה בא על חשבון צום גדליה הקל יותר. מכיוון שישנן דעות כי גדליה נפטר בראש השנה, וזהו צום דחוי, בוודאי שאין להחמיר בו.
צום עשרה בטבת הוא צום קל יחסית, אך מכיוון שישנו מיעוט דעות כי הוא 'מעין דאורייתא', גם מי שמקל בתענית אסתר ובצום גדליה, מחמיר יותר בעשרה בטבת.
ב'תענית אסתר' יש הנוטים להקל מכיוון שהתענית האמיתית אירעה כידוע בתקופת הפסח, וחכמים תיקנו אותה בערב פורים רק כי זהו היום בו הוטלה גזירת ההשמדה על עם ישראל.
גם בי"ז בתמוז, היום בו נכנס נבוכדנאצר לירושלים, בו מתחילים המנהגים של 'שלושת השבועות', יש מי שהקלו שלא לצום.