בשבוע האחרון התקיים ויכוח פומבי בין אנשים יקרים העוסקים בסיוע לנוער חרדי נושר, האם דרך ההתמודדות עם התופעה משביעה רצון, או שיש צורך בשינוי פרדיגמה ובהתגייסות של כל הגורמים האפשריים לחשיבה מחודשת בנושא. מן הצד האחד טען הרב אלי אדלר שממדי התופעה המדאיגים מצריכים התגייסות מיוחדת ושיתוף פעולה במחשבה ובמעשה של המנהיגות הרוחנית והציבורית, וכנגדו טען הרב איתמר טעפ שהממדים אינם כה חמורים ושהנושא מטופל באופן רציני ואחראי. לצערי הרב, אני נוטה להסכים עם עמדתו של הרב אדלר, אולם אני מבקש להבהיר את אחת הסיבות המרכזיות לכך שלהבנתי הנושא איננו זוכה להתייחסות הנדרשת.
תופעת הנשירה בקרב בני נוער חרדים פנים רבות יש לה, ישנה נשירה ממסגרת לימודית, וישנה נשירה מבחינה רוחנית וחברתית. ישנם נושרים שמצליחים לקחת אחריות על חייהם ולהשתלב בעבודה וברכישת מקצוע ו/או תואר אקדמי, בעוד אחרים מידרדרים לחוסר תפקוד נורמטיבי. לא הרי נשירה של נערים צעירים בגילאי "ישיבה קטנה", כנשירה של בוגרים בגיל "ישיבה גדולה". אינו דומה נער שנקלט במסגרת ל"נושרים", לנער שנמצא בחברת נערים מנותקים בני גילו. לא הרי מתבגר שאין לו בית לחזור אליו, לחבירו שזוכה לבית ומשפחה אוהבת גם בזמנים קשים.
מניתוח מעמיק של תופעת הנשירה, נראה שהמקרים הקשים ביותר הם של נערים צעירים בגילאי "ישיבה קטנה", שנפלטו לחלוטין ממסגרת חינוכית ונותרו אבודים וחסרי משענת משפחתית וחברתית, והתדרדרותם לעברי פי פחת בכל המובנים התרחשה בזמן קצר יחסית. למרבה הצער, ניתן לקבוע בוודאות שהמקרים הללו, שכיחים ברובם הגדול בקבוצות החלשות ביותר בקהילה החרדית, כפי שאפרט להלן.
קירוב - ילדים ממשפחות לא חרדיות שנשלחו לחינוך יסודי חרדי, מתקשים מאוד לשרוד את הלימודים ב"ישיבה קטנה" הדורשים התמסרות מלאה ללימוד תורה, כשהדבר איננו מוכר להם מהבית והם אינם זוכים מספיק לעידוד הנדרש לשם כך.
בעלי תשובה - בני המשפחות שבחרו להצטרף לקהילה החרדית בשל רצונם לשוב לדרך התורה והמצוות, אינם מצליחים פעמים רבות להתאים את עצמם באופן מלא לדרישות המוסדות החרדיים בהיבט הלימודי, הרוחני והתרבותי. נערים אלו אינם שלמים תמיד עם הבחירה של הוריהם, והם גם חשים במקרים רבים זרות מסוימת בקהילה החרדית, ורבים וטובים מהם אינם מחזיקים יעמד ב"ישיבות הקטנות".
עולים - נערים שמשפחותיהם עלו לישראל מקהילות חרדיות בחו"ל, מתקשים הרבה פעמים להיקלט בחינוך החרדי בישראל, המתאפיין בסגירות ובקפדנות רבה יותר מהמקובל בארצות המוצא שלהם. גם העובדה שבחו"ל מקובל יותר לשלב לימוד קודש וחול בגילאי תיכון, מחריפה את הקושי של נערים אלו להסתגל ל"ישיבה הקטנה".
מזרחיים - המודל הישיבתי בישראל הוא בעל מסורת אשכנזית-ליטאית מובהקת, ואנו רואים ששיעור הנשירה של בחורים מבתים מזרחיים גבוהים בהרבה מאלו של נערים מבתים אשכנזיים. הסיבות לכך דורשות מחקר מעמיק יותר, אבל הנתונים הם ברורים ומוכרים היטב לכל מי שעוסק בתחום.
משפחות רווחה - ילדים ממשפחות שבהם יש קושי בתפקוד מסיבות שונות, אם בשל מוות או גירושין או מחלה או פרידה או סיבות אחרות, עלולים למצוא את עצמם בשכיחות רבה יותר מחוץ למסגרת הישיבתית, כשהם חסרים את העורף המשפחתי שיסייע להם להתמודד עם הדרישות בתוך מוסד הלימודים.
לקויות למידה ובעיות התנהגות - נערים בעלי הפרעות שונות, יתקשו כמובן לעמוד בדרישות הגבוהות של "הישיבות הקטנות", הן בהיבט הלימודי והן בהיבט הרוחני וההתנהגותי, והם עלולים במוקדם או במאוחר להישאר ללא מוסד חינוכי מתאים.
כאמור, רוב מוחלט של הנושרים בגילאי 13-17 משתייכים לקבוצות אלו, ובוודאי שבקרב הנוער שהגיע למצבים חמורים ביותר הדברים נכונים עוד יותר. קבוצות אלו הן "השקופות" ביותר מבחינת הקהילה החרדית, שכן מלבד הקבוצה האחרונה שיכולה להימצא בכל בית, יתר הקבוצות אינן משתייכות לזרם המרכזי האשכנזי של הקהילה החרדית, ולכן מצוקתם איננה מדירה מספיק שינה מעיניה של המנהיגות החרדית.
זוהי הסיבה שבקרב המיינסטרים החרדי, נתוני הנשירה מהחינוך החרדי המפורסמים ע"י הלמ"ס (כ-3,000 נערים בשנה) נתפסים כגוזמה חסרת בסיס, מפני שבסביבתם הקרובה הם אכן אינם רואים כמעט את התופעה הכאובה הזו.
הגיע הזמן לזעוק את זעקת "השקופים", ולדאוג לפתרונות אמיתיים ולא לבתי חולים נוספים מתחת לגשר.