האדם הוא יצור חברתי, ורובנו מעדיפים לבלות את החופשה שלנו בחברת האנשים שיקרים לליבנו: יש אנשים שמעדיפים את הקונספט הזוגי, יש שיעדיפו לקחת בני משפחה נוספים, וכמובן - מי לא מכיר את חבורת הגברים שנוסעת לחופשת סקי מאתגרת וצולחת מסלולים שחורים?!
למרות זאת - יש אנשים שאוהבים להיות לבד. ביומיום הם מוקפים בחברים ובמשפחה, וכשהם רוצים להתנתק הם מעדיפים שלא לראות סביבם את האנשים הקרובים להם.
הם נפרדים מהמשפחה ומהחברים, רוכשים כרטיס בודד ויוצאים לנופש בגפם. פגשנו אותם - והם סיפרו לנו על הקונספט הייחודי שבו הם פוגשים - במפגש נדיר: את עצמם.
"אני כמעט לא נמצא עם עצמי, אז גם כשאני מחפש קצת שקט אקח איתי אנשים?!", משתף שמוליק (33)."אולי זה יישמע לך שחצני, אבל אני אדם מאד חברותי, ואין כמעט רגע ביום שבו אני לא מוקף באנשים.
כשאני יוצא לחופשה אני רוצה קצת שקט, ואני לא רוצה לראות אף אחד באזור שלי. בכל פעם שהלחץ מהעבודה קצת יורד, אני רוכש כרטיס לחו"ל ואני פשוט נוסע. אני לא מתכנן כלום, וחוץ מכסף אני לא מביא איתי כלום. אני שוכר חדר ב'בוקינג', מאתר בית חב"ד מקומי, ומשוחח עם המקומיים. אני אוהב את תחושת הביטחון שזה מקנה לי, כשאני רואה שאני יודע להסתדר בכל מקום".
גם בתיה (25) רווקה מירושלים מספרת סיפור דומה: "אני יודעת שיש כאלו שיראו אותי כחסרת גבולות, ואולי יש בזה מן האמת. אני גרה אצל ההורים ויש לי כסף מיותר, ולדעתי אני מספיק חזקה כדי לשמור על עצמי רוחנית.
זה התחיל מפעם אחת שבה הזמינו אותי לתאילנד לחופש פסח לסייע באיזשהו בית חב"ד, ומאז קיבלתי תיאבון. כשרע לי בחיים, או למשל כשאני עצובה על זה שאני רווקה, אני פשוט מזמינה כרטיס טיסה לאיזשהו ייעד אטרקטיבי - לרוב במדינות המזרח, שוכרת איזשהו חדר, מתארגנת עם קופסאות שימורים ונעלמת לחודש - חודשיים. זה מחזיר אותי לשפיות.
חברה פעם טענה לי שמדובר בהתמכרות, ושאני מכורה לבריחה מהחיים התקינים. אני באמת לא יודע אם זה נכון או לא", מודה בתיה בכנות.
בניגוד לשמוליק ובתיה שהחיים שלהם נראים פחות מאורגנים ומסודרים, נחמן (45) סיפר לנו סיפור שונה מעט: "אני עובד בהייטק וחלק גדול מהעבודה שלי הוא מהבית. כשאני רואה חבילה שווה בחו"ל, אני לוקח את הלפטופ ונוסע. אשתי לא יכולה לעבוד מרחוק כמוני, ואני יודע שלארגן חברים זאת פרוצדורה מורכבת למדי, אז אני פשוט קם ונוסע - לרוב לבירות אירופה.
אני עובד כרגיל, וחוץ מהאווירה השונה הכל דומה. אני נוסע לאזורים שיש בהם קהילה יהודית, אני יודע שיש לי מניינים ואוכל כשר בקלות - אבל התקופות האלו הן החמצן שלי. בזכותן אני שורד את הלחץ שיש לי בעבודה בתקופות הקשות.
האם אתם מכירים את התופעה? האם לדעתכם מדובר בתופעה תקינה? האם יש לכם אומץ לנסוע לחו"ל בגפכם? שתפו אותנו!