ימי ספירת העומר מזכירים לנו את החשיבות של כבוד האדם ואהבתו. שני ערכים אלה באים למבחן בשנות הזיקנה של הורינו.
לא לחינם ביקש דוד המלך ״אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני״. כשאנחנו טרודים בחיי היום-יום שלנו, בצרכי פרנסה, גידול ושידוך ילדים, לא תמיד אנו פנויים לתת את הדעת על הצרכים הגופניים והרוחניים של ההורים הזקנים שלנו.
כשאחד מההורים, או חלילה שניהם, מתמודדים עם ירידה קוגניטיבית, אלצהיימר או דמנציה אחרת, הקושי כפול ומכופל. אדרבה, הם לא תמיד מזהים אותנו, לא תמיד קל לנו להבין מה הם רוצים וצריכים.
לעתים קשה מאוד לסייע להם בגלל התנהגויות מאתגרות ותוקפניות שלהם. יש שבוחרים להעביר את ההורה למוסד סיעודי ויש שנעזרים בעובד זר שמתגורר עמו. כך או אחרת, אנחנו יכולים להרגיש שזאת כבר לא בעיה שלנו, ומישהו אחר צריך להתמודד איתה. לעתים יש בת משפחה מטפלת שלוקחת על עצמה את נטל הטיפול, כשבני משפחה אחרים לא משתתפים ונושאים במה שנדרש.
יש הנוטים להתבייש במצב של ההורה המתמודד עם דמנציה. כבר לא מפגישים אותו עם הנכדים והנינים, כבר לא משתפים אותו באירועים משפחתיים וקהילתיים.
על אף הקושי, כאן בדיוק ההזדמנות להתאמץ על כיבוד הורים. להשתדל לזכור את ההורים כפי שהיו בעבר, להכיר תודה על כל מה שנתנו לנו מרגע שנולדנו. כעת אנחנו יכולים להשיב להם באהבה וכבוד ולאפשר להם לסיים את החיים מתוך שלווה וחסד.
אל לנו להתבלבל ולחשוב, שכיוון שההורה כבר לא מזהה אותנו שאיננו חייבים בכבודו.
אל לנו חלילה לחשוב, שכיוון שאין מרפא למחלת הדמנציה, אין חשיבות לשמירה על איכות החיים במהלך המחלה אף כשהיא הולכת ומחמירה.
בקו החם של עמותת עמדא לדמנציה (8889*) מתקבלות פניות רבות של בני משפחה שמתלבטים כיצד לנהוג עם הורה שמדבר באופן לא מכובד כלפי הילדים והנכדים (בגלל תסמיני המחלה).
פניות אחרות מחפשות דרך לפתור מצבים בהם ההורה מבקש שיעשו עבורו דברים שאי אפשר לקיים, ולכאורה כדי להרגיע את המצב אולי יש צורך לומר דבר מה שאינו אמת לאמיתה.
למשל, כשהורה מתעקש לנסוע הביתה להורים שלו (שנפטרו לפני שנים רבות). במהלך שנות המחלה צצות ועולות סוגיות ערכיות רבות ואין להסתפק באינטואיציה נכונה כדי להגיב לכל מצב ומצב.
חשוב שכל אדם יבחון פנימה את מידותיו, וגם יהיה מודל לחיקוי לילדיו ונכדיו כיצד לנהוג בכבוד בסבא וסבתא הזקנים שחולים במחלה שמבלבלת אותם ומקשה עליהם. גם כשהם חוזרים על אותה שאלה או משפט שוב ושוב ושוב.
יש להשיב להם בנועם ובנחת כאילו זה נאמר בפעם הראשונה. הם לא עושים את זה בכוונה כדי לפגוע או להטריד אותנו. גם כשהם מתלוננים ואומרים דברים שאינם נכונים, למשל, שאינכם באים לבקר מספיק, כשלמעשה אתם מבקרים מדי יום. אין לתקן אותם, ואין להתווכח עמם. יש להשיב בחמלה שתעשו מאמץ להגיע יותר.
חשוב להבין שהתקשורת, המפגש החברתי, הפעילות המשותפת, חשובה ואף תורמת לשימור היכולות הקוגניטיביות שלהם, ויכולות לדחוק את החמרת התסמינים. חשוב לבקר, ולהתקשר, ולדבר, ולצחוק, ולשמוח, וליזום פעילויות משותפות שיאפשרו לאדם עם הדמנציה תעסוקה ומשמעות.
ימים משמעותיים אלה, הם הזדמנות טובה לקבל על עצמנו להשתפר בקשר שלנו עם ההורים ובדרך שאנחנו מכבדים אותם ומטפלים בהם.
עוד על דמנציה: המרחב הקולי לדמנציה 02-5089966
לאה גולדברגר, סמנכ״לית עמותת עמדא לחולי דמנציה, אלצהיימר ובני משפחותיהם, הקו החם 8889*