מישראל לניו דלהי: מסע מצולם בין תבלינים, הומלסים ואנשי עסקים

כשהמטוס נחת בניו דלהי, לא ידעתי לומר אם הצליל הראשון שתפס את אוזניי היה רעש המנועים או קצב הלב שלי, שהתאים את עצמו מיד לפעימותיה הבלתי פוסקות של העיר הזו.

הרקע: משלחת של חדשנות

בשבוע הקודם יצאה המשלחת העסקית הגדולה ביותר שישראל שלחה להודו, בהובלת משרד הכלכלה ומכון היצוא, בראשה עמד שר הכלכלה הישראלי ניר ברקת.

למעלה מ-100 חברות ישראליות - מטכנולוגיה ועד חקלאות - הגיעו לפתוח דלתות לשיתופי פעולה עם הכלכלה החמישית בגודלה בעולם. היו שם פגישות עם שרים הודים, כנסים עמוסי חליפות ודיבורים על סייבר ואנרגיה מתחדשת. אבל אני? אני מצאתי את הסיפור האמיתי מחוץ לחדרי הישיבות - ברחובות המבולגנים והמהפנטים של ניו דלהי.

הלב של העיר

ניו דלהי היא כאוס מושלם. שווקים כמו צ'אנדני צ'וק, שבהם סוחרים צועקים מעל ערימות של סארי צבעוניים ותבלינים אקזוטיים, נראים כאילו נלקחו מסרט הודי ישן.

הרחתי כמון וקינמון באוויר, אבל גם אבק וזיעה - תערובת שמזכירה לך שאתה חי בעולם אחר לגמרי.

ביקרתי בשער הודו, המונומנט המרשים שמזכיר קצת את שער הניצחון בפריז, אבל עם טוויסט מזרחי שצועק גאווה מקומית.

התנועה בעיר היא כמו ריקוד לא כוריאוגרפי - אופנועים, ריקשות ומכוניות נדחסים זה לזה בבלט משוגע שאיכשהו עובד. פעם אחת, בעודי מנסה לחצות כביש, נער מקומי חייך אליי ואמר: "ברוך הבא להודו, תיזהר מהפרות!" - ואכן, פרה חצתה בנחת מולי, כאילו היא הבעלים של המקום.

טעם הודי כשר מבית חב"ד

בשווקים כמובן לא אכלנו - השמירה על כשרות הייתה אתגר בעיר שבה כל ריח מושך אותך לדוכן הקרוב. אבל מארגני המשלחת דאגו לנו, והפתרון הגיע דרך בית חב"ד המקומי.

הארוחות הגיעו למלון ארוזות בקפידה, חותם בתוך חותם, כמו אוצר שנשמר במיוחד עבורנו. כשפתחנו את הקופסאות, התגלו לעינינו קערות של דאל עדשים עשיר בתבלינים חמימים, אורז בסמטי ריחני שספג את ניחוחות הודו, וצ'פאטי טרי ורך שהזכיר לחם ביתי עם טוויסט מזרחי. הכורכום צבע את האוכל בזהב, הקארי עקצץ קלות על הלשון, והג'ינג'ר הוסיף חמימות שחיברה בין הגוף לנשמה.

זה לא היה הסמוסות המהבילות מהרחוב, אבל זה היה מסע טעמים שנתן לנו לטעום את הודו בדרך שלנו - כשרה, בטוחה, ועם תחושה של בית בלב המרחק.

זמר חסידי נלהב בלב ניו דלהי

באחת ההפסקות בוועידה, קרה רגע שלא ציפיתי לו. אחד מאנשי העסקים ההודים, חייכן ומלא מרץ, ביקש ממני את המקרופון והמצלמה. "אני רוצה לשלוח ברכה לכל תושבי ישראל", הוא הכריז, "קוראים לי ארק סמואלס" - ובלי להתבלבל התחיל לשיר בקול צלול: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!". הוא פנה ישירות למצלמה, עיניו נוצצות, והמילים התנגנו כאילו הוא עומד בגוטניק בירושלים ולא בלובי של מלון בניו דלהי.

המילים העבריות זורמות ממנו בטון הודי עדין, כאילו למד את השיר בסתר רק בשביל הרגע הזה. הישראלים בחדר פרצו במחיאות כפיים, וההודים הצטרפו בהתלהבות, אבל אני עדיין ניסיתי לעכל את הסוריאליסטיות - איך הגיע שיר חסידי כזה ללב של איש עסקים הודי? זה היה חיבור תרבותי שלא יכולתי לדמיין, תזכורת שמחה שהמשלחת הזו מלאה בהפתעות שחוצות גבולות.

בין קירות הזהב לרחובות האבק

המלון שבו שהינו בניו דלהי היה כמו אי של שלווה בלב הסערה - קירות מצופים שיש, מזגנים ששמרו על קרירות נעימה, וצוות חייכן שהגיש מים קרים עם נענע כאילו אנחנו אורחים בארמון. אבל צעד אחד החוצה, והעולם התהפך.

הרחובות שמחוץ לדלתות הזכוכית המבהיקות היו תמונה אחרת לגמרי - כאוס מוזנח של בטון מתפורר, ערימות אשפה פזורות, וריחות חריפים של ביוב ודלק שרוף שתקפו את האף בלי אזהרה. הומלסים ישבו בצל קירות מתקלפים, קבצנים - לעיתים ילדים קטנים עם עיניים גדולות מדי - ניגשו במהירות, מושיטים ידיים וממלמלים בקשות בעודם מתחרים ברעש הצופרים.

הניגוד הזה היה כמעט סוריאליסטי: בתוך המלון, הכל נראה כמו חלום של נוחות מודרנית; בחוץ, המציאות של ניו דלהי התגלתה במלוא עוצמתה - עיר שחיה בין פאר לעוני, בין ניקיון ללכלוך, במרחק של צעד אחד בלבד.

מים בבקבוקים - חוק הברזל של ניו דלהי

אחד הדברים הראשונים שלמדתי בניו דלהי הוא שאת המים מהברזים לא שותים - לא ברחוב, לא בשוק, ואפילו לא במלון המפואר שבו שהינו.

זה לא היה רק עניין של זהירות, אלא כלל ברזל שכולם הקפידו עליו.

המים בברזים, גם במקום שנראה נקי ומטופח, נחשבו לסיכון בריאותי של ממש, ואף אחד לא לקח את הסיכון. במקום זה, חיכו לי בכל יום בחדר שישה בקבוקי מים מינרליים קטנים, מסודרים בשורה על השולחן כמו חיילים קטנים במשמר כבוד. שישה בכל בוקר, לא פחות - מספיק כדי לעבור את היום בלי לדאוג, מהרגע שפתחתי עיניים ועד שחזרתי מהרחובות הצפופים.

זה היה תזכורת יומית לקו הדק שמפריד בין הנוחות של המלון לבין המציאות שבחוץ, שבה אפילו הדבר הבסיסי ביותר - מים - דורש תשומת לב מיוחדת.

רגע שלי בעיר

יום אחד, בעודי נוסע בטוק-טוק דרך הרחובות הצפופים של ניו דלהי, נתקלתי ברגע שלא אשכח. עצרנו ברמזור, והמנוע המשתעל של הטוק-טוק נרדם לרגע - ואז הם הגיעו. שני ילדים קבצנים, קטנים אבל מלאי אנרגיה, רצו לעברנו עם תוף קטן ביד. הם התחילו לרקוד סביבנו, צעדיהם קלילים ומהירים, כאילו הרחוב הוא הבמה שלהם והתוף מכתיב את הקצב. אחד מהם תופף בזריזות, והשני הסתובב ופצח בריקוד עם חיוך ענק, כאילו אני הקהל שחיכו לו כל היום.

הרעש של הצופרים וההמולה מסביב נבלעו לרגע במופע הקטן הזה. הרגשתי תערובת של צחוק והפתעה, אבל גם צביטה בלב - הילדים האלה, עם כל הקושי שמאחורי החיוכים, הפכו את הרמזור לעולם שלם של חיים. כשהאור התחלף לירוק והטוק-טוק זז, הם נופפו לשלום, ואני נשארתי עם תמונה חיה של ניו דלהי: עיר שבה כל פינה מספרת סיפור.

טוק-טוקים וכאוס על הכביש

מי שרוצה להבין את ניו דלהי חייב לעלות על טוק-טוק - אותם רכבים קטנים ומזמזמים שמשתחלים דרך הכבישים כמו דבורים במירוץ. נסעתי באחד כזה, והרגשתי כאילו אני חלק מסרט פעולה: הצפיפות הייתה מחניקה, רכבים מכל הסוגים - ממכוניות ישנות ועד אופנועים עמוסים - נדחסו זה לזה בלי חוקים ברורים. הצפירות היו פסקול קבוע, חדות ודחופות, כאילו כל נהג מנסה לצעוק את קיומו דרך הקלקסון. העשן מהמנועים התערבל באוויר, נושא איתו ריח של דלק ותבלינים מהדוכנים שבצד הדרך, עד שהרגשתי אותו נתקע לי בגרון.

הטוק-טוקים, עם הצבעים הירוקים-צהובים הבוהקים שלהם, הם הגיבורים האמיתיים כאן - קטנים אבל נחושים, הם מפלסים דרך בבלגן, מסתובבים סביב פרות משוטטות ומדלגים מעל בורות בכביש.

אבל מאיפה הגיעו היצורים התלת-גלגליים האלה? מקורם של הטוק-טוקים, או בשמם הרשמי "אוטו-ריקשות", נעוץ ביפן ואיטליה של אמצע המאה ה-20, שם פותחו כלי רכב קומפקטיים כמו ה-Piaggio Ape האיטלקי לשימוש זול ויעיל.

להודו הם הגיעו בשנות ה-50, כשחברת Bajaj Auto, תחת השראה איטלקית, התחילה לייצר גרסה מקומית שתתאים לכבישים הצפופים ולצורך בתחבורה נגישה. לפני כן הסתמכו על ריקשות ידניות, אבל הטוק-טוק - שזכה לשמו מה"טוק-טוק" של המנוע הדו-פעימתי - הביא מהפכה. מאז, הוא הפך לאייקון של ניו דלהי, לא רק כלי תחבורה אלא חלק מהנשמה של העיר. זו לא סתם נסיעה - זו חוויה שזורקת אותך לתוך הלב הפועם של המקום, שם הכל זז, נושם ומתנגש בו זמנית.

קשת אנושית מהחלון

באחת הנסיעות בטוק-טוק דרך הכבישים העמוסים של ניו דלהי, הבנתי כמה הודו היא פסיפס חי של דתות ועבודה זרה עם בליל של תרבויות. מהחלון הקטן של הריקשה, ראיתי עולם שלם מתגלה: גבר סיקי עם טורבן סגול עמוק רכב על אופנוע, הזקן הלבן שלו מתנופף ברוח; לידו חלפה אישה עטופה בסארי כתום בוהק, סימן לקדושה המדומה של ההינדואיזם, בדרכה למקדש כלשהו עפ"ל.

כמה מטרים משם עמד מוסלמי בחלוק לבן וכיפה תואמת, מתפלל בדוכן קטן בצד הדרך, בעוד נזיר ג'ייני חסר חולצה, עם מסכה לבנה על פניו, צעד לאטו כחלק מנדר הסגפנות המדומה שלו.

כל אחד לבוש בקוד הלבוש של אמונתו ההזויה, ויחד הם יצרו תמונה שהיא כמעט בלתי אפשרית לתפוס - גיוון דתי מדומיין ועצום שחי ונושם יחד באותו רחוב. זה לא היה רק מראה לעיניים; זה היה שיעור על הודו, מדינה שבה הדתות לא רק מתקיימות זו לצד זו, אלא מתערבבות במרקם אחד ססגוני ומבלבל...

חוטים דתיים בלב העסקים

במהלך המשלחת, ישבתי לראיון קצר עם שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת, ושאלתי אותו על ההקשר הדתי שעשוי לעמוד מאחורי הקשר בין ישראל להודו.

בעודנו יושבים במלון המפואר בניו דלהי, הוא חייך והשיב: "ישראל והודו חולקות לא רק אינטרסים כלכליים, אלא גם עומק רוחני שמחבר בינינו. בשתי התרבויות יש כבוד עמוק למסורת, לאמונה ולחיפוש אחר משמעות - בין אם זה דרך ירושלים או דרך הגנגס".

הוא הדגיש שהגיוון הדתי העצום של הודו, שראיתי בעצמי מהטוק-טוק כשחלפו סיקים, הינדים ומוסלמים זה לצד זה, מזכיר את המורכבות של ישראל כמקום שבו דתות שונות חיות יחד. "זה לא מקרי שהמשלחת הזו קורית", הוסיף ברקת, "יש כאן חיבור אנושי שמעבר לעסקים - חיבור של ערכים ששואפים לשלום ולקידמה".

כשפרה החליטה להיות הכוכבת של הסרטון שלי

"הנה אני, חברים, עושה לכם סיור וירטואלי בשוק מיין באזר האותנטי בניו דלהי", אני מספר בזמן שאני מזיע בחום ההודי, מתמרן בין דוכני תבלינים ריחניים וסוחרים צעקניים. "תראו את ההמולה, את הצבעים, את הא---"

ובדיוק כשאני באמצע התיאור המלומד שלי, הופיעה היא - פרת רחוב שמנמנה שהחליטה שזה בדיוק הזמן להצטרף לשידור. לא סתם להצטרף - להיות הכוכבת הראשית!

אני נאבק להמשיך בצילום בזמן שהיא דוחפת אותי הצידה.

בעוד אני מנסה בכל כוחי להציל את הסרטון ה"מקצועי" שלי, הפרה מטיילת בשאננות כאילו היא בעלת המקום, והסוחרים? הם אפילו לא מרימים גבה. כנראה שבשבילם, תייר מזיע עם מצלמה הוא תופעה הרבה יותר מוזרה מפרה משוטטת.

טוב חברים, אז הנה לכם האטרקציה האמיתית של השוק - לא התבלינים המיוחדים, לא המלאכות העתיקות, אלא... פרה. פשוט פרה. ברוכים הבאים להודו האותנטית, מקום בו הפרות הן ה-VIP והתיירים הם רק תפאורה!

בין חיים למוות: רגע אותנטי בשוק העופות

התיעוד החד והבלתי מתפשר מחנות העופות המקומית שתראו כאן בהמשך לוכד רגע נדיר של אמת חשופה. מצד אחד, תרנגולים מצטופפים בכלוב, מתנועעים בעצבנות כאילו חשים במתרחש. מצד שני, בניגוד דרמטי, מוצגים עופות שחוטים בשורה מסודרת, מוכנים למכירה.

הווידאו מציג ללא מילים את מחזור החיים והמוות בשוק המזון - תזכורת חדה למקור האמיתי של המזון שאנו צורכים. בעוד שברשתות השיווק המערביות נמחקים הגבולות בין החי לבין המוצר הארוז, כאן בשוק המקומי הכל חשוף, ישיר, ואמיתי. מקווה שגם נקי...

בין עסקים למסורות עתיקות ומוזרות: המסע ההודי שמעבר למספרים

בתום שבוע של פגישות עסקיות, כנסים רשמיים וחתימות על מסמכי הבנות, חזרתי לישראל עם הרבה יותר ממה שציפיתי למצוא בניו דלהי. כשנשלחתי ככתב 'כיכר השבת' לסקר את המשלחת העסקית הגדולה בהיסטוריה להודו, חשבתי שאמצא סיפור על מספרים וחליפות, אך במקום זאת מצאתי מסע אל מדינה צבעונית וססגונית שלא ממש האירה לי פנים ועשתה חשק לחזור.

ניו דלהי היא סיפור של ניגודים מסחררים - בין חדרי ישיבות ממוזגים לשווקים שוקקים, בין קירות שיש מבריקים במלונות לסמטאות צפופות, בין זמירות חסידיות בפי אנשי עסקים הודים לפרות משוטטות באמצע השוק. זהו מקום שבו העתיד הטכנולוגי והמסורת העתיקה חיים זה לצד זה בהרמוניה בלתי אפשרית.

המשלחת העסקית, בראשותו של שר הכלכלה ניר ברקת, הצליחה לפתוח דלתות למאה חברות ישראליות בשוק ההודי העצום. אך מעבר למספרים ולהסכמים, התגלה חיבור עמוק יותר - שתי תרבויות עתיקות שמוצאות שפה משותפת דרך יזמות וחדשנות, דרך כבוד למסורת ודרך חיפוש משותף אחר משמעות.

בעודי אורז את המזוודה בחזרה לישראל, אני לוקח איתי זיכרונות קצת עזים - טעם התבלינים מהארוחות הכשרות שהגיעו מבית חב"ד, רעש הצופרים הבלתי פוסק של הטוק-טוקים, החיוכים של הילדים הרוקדים ברמזור, והמבט המהורהר של הפרה שהפריעה לצילום שלי במיין באזר.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הכל נרקם לסיפור אחד גדול - סיפור של מדינה צעירה וקטנה ושל אימפריה עתיקה וענקית, שמגלות שלמרות המרחק הגיאוגרפי והתרבותי, יש ביניהן הרבה יותר מהמשוער. וזהו, בעיניי, הסיפור האמיתי מאחורי המשלחת - לא רק מה שנחתם על הנייר, אלא החיבור האנושי שמעבר למספרים.