שומרת הסף | נשיאת הצללים של ארה"ב שמכרה את האשליה הגדולה בהיסטוריה

המצב קשה

עזר כנגדו

אדית בולינג גאלט, ילידת וירג'יניה בשנת 1872, גדלה בלב דרום ארצות הברית, עטופה בנופים פסטורליים ותרבות דרומית מסורתית. ילדותה עברה עליה בעיירה הקטנה ויידסבורו, שם ספגה את האווירה החמה והמשפחתית האופיינית לדרום.

אדית הייתה ילדה סקרנית וחכמה, עם רוח עצמאית ורצון עז לחוות את העולם. סיפורים על עברה והאתוס המשפחתי המרתק, שכלל קשר לנשיא ה-9 של ארצות הברית, וויליאם הנרי הריסון, עוררו בה גאווה ושאיפה להגיע לגדולה.

בשנת 1896 נישאה אדית לנורמן גאלט, סוחר תכשיטים מצליח מוושינגטון. הזוג נהנה מחיי חברה תוססים ובעלי מעמד גבוה בבירה, אך לא לאורך זמן - לזוג נולד בן שנפטר אחר שלושה ימים וכך גם נישואיהם לא האריכו ימים, נורמן נפטר ב-1908, והותיר את אדית אלמנה ועצובה עם חובות עצומים מהעסק הכושל שניהל.

אך אדית לא הייתה אישה שנשברת בקלות. היא המשיכה לנסות לנהל את עסקיו של בעלה בהצלחה, והתמסרה לפעילות פילנתרופית, במסגרת פעילותה החברתית, הכירה אדית את וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית, אז אלמן טרי עצמו. וב-1915 נישאו בטקס פרטי בבית אדית בוושינגטון. נישואיה לוילסון פתחו בפני אדית עולם חדש ומופלא של פוליטיקה ובמה עולמית, והיא מילאה תפקיד משמעותי בצידו של בעלה במהלך שנות נשיאותו.

למרות השכלה פורמלית של שנתיים בלבד וכתב יד ילדותי, היא הפכה לדמות מפתח בממשל האמריקאי. היא לא רק תמכה בבעלה, אדית הייתה לצידו של וילסון בכל פגישה, מתעדת, מנתחת, ובחושת במידת הצורך. אידית' הייתה "ערוץ תקשורת חשוב," ולעיתים מבטים בינה לבין וילסון שינו את הטון בדיונים.

לאדית היו כישרון חברתי ויכולת לשבור את הקרח, ובכלל זה עם אנשי אצולה אירופים שתחילה חשבו כי לא ראוי שרעיית הנשיא תיסע איתו לאירופה", היו שהתנשאו על היעדר ההשכלה הרשמית של אדית, אך הם ידעו היטב שלא לומר זאת לווילסון בפניו.

ב-1919, כאשר וודרו וילסון התמוטט בשבץ, מצאה עצמה אדית במצב שאין לו תקדים בחוקת ארה"ב. בחוקה לא היו הנחיות ברורות עבור מצב של "נבצרות זמנית" של הנשיא. בפועל, את מקומו לא תפס סגן הנשיא, אלא אשתו, שמילאה את כל תפקידיו. היא קיבלה החלטות חשובות, קבעה מי יראה את בעלה, ואפילו חתמה בשמו. 

לא נבחרת ולא בוחרת

במשך 17 חודשים, בלי הכרזה רשמית, אדית וילסון הייתה הנשיאה בפועל של ארה"ב – הראשונה בתולדות המדינה. כל זאת, בתקופה שבה לנשים בארצות הברית עדיין לא הייתה זכות בחירה, זכות שהושגה רק באוגוסט 1920, האירוניה שבמצב זה בולטת עוד יותר נוכח עמדתו האמביוולנטית של וודרו וילסון עצמו בנוגע לזכות הבחירה לנשים.

בתחילת דרכו הפוליטית הוא התנגד למתן זכות זו, בטענה ש"נשים לא באמת צריכות את זכות הבחירה". אולם, עם הזמן, ובהשפעתן של פעילות זכויות נשים, ובהן אליס פול, הוא שינה את דעתו והחל לתמוך במתן זכות בחירה לנשים. בשנת 1918 הוא אף נאם בפני הקונגרס וקרא לאשרור התיקון ה-19.

ההצגה נמשכת

כחודשיים לאחר השבץ החמור שפקד את הנשיא וילסון, רחשו מסדרונות גבעת הקפיטול שמועות עקשניות. הסנאטור הרפובליקני, אלברט פול, אף העז להכריז: "יש לנו ממשל שמנוהל בידי נשים! גברת וילסון היא הנשיאה!", חשדות אלו הגיעו לשיאן כאשר משלחת של הסנאט, בראשות פול וגילברט היצ'קוק הדמוקרטי, נשלחה לבית הלבן "לכאורה" כדי לדון בחטיפתו של נציג הקונסוליה האמריקאית במקסיקו, אך למעשה, משימתם האמיתית הייתה לחשוף את חולשתו של הנשיא.

אדית וילסון, רעייתו הנאמנה, לא נותרה אדישה. היא ידעה שבעלה, חלוש ותשוש, אינו מסוגל להתמודד עם החקירה הפוליטית הזו. בנחישות ראויה להערכה, הפכה הגברת הראשונה לבמאית, וארגנה הצגה מתוחכמת שתשכנע את הסנאטורים ואת הציבור כי וילסון עדיין בשליטה.

חדר השינה הנשיאותי הפך לבמה. כיסאות הסנאטורים הוצבו באור שמש ישיר, בזווית שהגבילה את שדה הראיה שלהם. וילסון, לבוש בסוודר חום ישן, הושכב במיטה באזור מוצל, פלג גופו המשותק מוסתר היטב תחת שמיכה. עותק מדו"ח הסנאט על מקסיקו הונח באופן אסטרטגי בהישג ידו הימנית, הבריאה.

ב-5 בדצמבר 1919, עלו פול והיצ'קוק לבמה, מלווים בפמליה של למעלה ממאה עיתונאים – הפעם הראשונה שאדית התירה לתקשורת להיכנס לבית הלבן מאז השבץ. כשהסנאטור 'הרפובליקני' פול בירך את הנשיא, "התפללתי עליך, אדוני", וילסון הפגין ניצוץ של שנינות וחשדנות: "באיזה כיוון התפללת, סנאטור?", (להחלמה או...).

האווירה בחדר התרופפה, אדית נשמה לרווחה, וההצגה נמשכה כמתוכנן. וילסון, בעזרתה הסמויה של רעייתו, הצליח לשדר חזות של בריאות וכושר שכלי. אך ברגע מפתיע, בדיוק כאשר פול ניסה לנצל את ההזדמנות ולדרבן את הנשיא לפעולה צבאית נגד מקסיקו, חזר ד"ר גרייסון, רופאו של וילסון, ובישר כי עובד הקונסוליה האמריקאי שוחרר.

ללא קלף מיקוח, נאלצו הסנאטורים לסגת. למטה, מול המיקרופונים, תיאר היצ'קוק את חדות מחשבתו של הנשיא וצבע עורו החיוני, ופול נאלץ להסכים. "וודרו נראה לי 'במצב מצוין, נפשית ופיזית'", הצהיר. התקשורת בירכה על חזרתו של הנשיא למלא תפקידו, וניו יורק טיימס אף הכריז כי "מחשבתו חדה וצלולה".

אדית וילסון הצליחה. ההצגה המבריקה שלה שכנעה את הציבור האמריקאי שהנשיא וילסון בריא ומתפקד כאחד האדם.

נשיאת הצללים

"לא ביקשתי את התפקיד הזה, אבל מצאתי את עצמי בתוכו", כתבה אדית וילסון בזיכרונותיה, סיפור עלייתה לתפקיד בלתי רשמי זה, הוא סיפור על נאמנות, והרבה נחישות להגן על מורשת בעלה ולייצב את הספינה הלאומית בשעת סערה.

הסיפורים על תפקודה כנשיאה בצללים, רבים ומעוררי השתאות. אחד מהם מתאר כיצד אדית התמודדה עם דרישה של הקונגרס לקבלת מידע על פעילות הצי האמריקאי. המסמך הגיע לנשיא, אך וילסון לא היה מסוגל לטפל בו. אדית, ללא היסוס, ניסחה מכתב רשמי, חיקתה את סגנון כתיבתו של בעלה, ואף הוסיפה בשגגה מספר טעויות כתיב אופייניות לה. המסמך נשלח לקונגרס כאילו נכתב על ידי וילסון עצמו.

במקרה אחר, אדית נדרשה לאשר מינויים בכירים, אך המסמך חסר את חתימת הנשיא. היא חתמה בעצמה, וביקשה מהמזכיר האישי לוודא שהמסמך ייראה כאילו נחתם על ידי וילסון. "המדינה צריכה יציבות", אמרה, כשנשאלה אם היא עוברת על החוק.

השלום ושברו

וודרו וילסון, נשיאה ה-28 של ארה"ב, היה איש חזון. הוא חלם על עתיד טוב יותר לאחר זוועות מלחמת העולם הראשונה, חלום שהתמקד בהקמת חבר לאומים, גוף שיפעל למען שלום עולמי. וילסון אף טבע את המושג עליו התבסס בית חבר הלאומים "שלום ללא מנצחים". המנהיגים של צרפת ובריטניה ראו במושג "שלום ללא מנצחים" חלום נאיבי, והעדיפו להבטיח את שלומם הלאומי על ידי הטלת עונשים חמורים על גרמניה.

אדית הייתה שם כדי לתמוך בנשיא ברגעים שבהם המאבק נראה חסר תוחלת. היא עודדה אותו להמשיך להילחם על עקרונותיו, גם כשהלחצים הפוליטיים היו עצומים. בסופו של דבר, ההסכם נחתם, אך במחיר כבד. והחזון של וילסון לשלום עולמי נותר בלתי מוגשם במלואו. ועם זאת, אדית תמיד האמינה שהם עשו כל שביכולתם.

וילסון שראה בחבר הלאומים רעיון מוסרי, שיתוף פעולה גלובלי שימנע מלחמות, נתקל גם בהתנגדות עזה מצד הסנאט האמריקאי, שחשש מהסכם ורסאי ומהשלכותיו על ארה"ב.

נחוש בדעתו לשכנע את העם האמריקאי, יצא וילסון, מלווה ברעייתו אדית, למסע ברחבי ארה"ב. במשך 25 ימים הוא נשא 37 נאומים ב-29 ערים, תוך התעלמות מאזהרות רפואיות. ב-25 בספטמבר, לאחר נאום מרגש בפואבלו, קולורדו, התמוטט וילסון. ייתכן שאירוע זה היה אות אזהרה לטרגדיה שבפתח.

בבוקר ה-2 באוקטובר 1919, שבוע לאחר שובו לוושינגטון, לקה וילסון ב'אירוע מוחי', ברגע שווילסון חלה, אדית הפכה לאדריכלית של אשליה פוליטית מתוחכמת, תוך שהיא מודעת היטב לחשיבות ה"מראית עין" בעולם הפוליטיקה.

היא טוותה רשת של שקרים סביב מצבו האמיתי של בעלה, הנשיא המשותק. אך מעשיה, נבעו ממקום של דאגה כנה למורשתו של וילסון. אדית לא ביקשה לצבור כוח לעצמה, אלא להגן על וילסון כבעל וכנשיא ובניסיון של הרגע האחרון לנסות למשש את מורשתו.

ב-19 במרץ 1920, הסנאט דחה את הצטרפות ארצות הברית לחבר הלאומים. אידית', שהייתה לצדו של וילסון בלילה ההוא, ראתה את צערו העמוק. ד"ר גרייסון דיווח כי הנשיא אמר באותו לילה: "היה עדיף אילו מתתי בסתיו האחרון."

אקורד סיום ורצון לכהונה שלישית

ביום קריר של מרץ בוושינגטון, אנשים שחלפו על פני שדרת פנסילבניה נתקלו במחזה יוצא דופן: רכב מדגם פירס-ארו, חלף לידם כשהוא פולט עשן שחור וסמיך. בתוכו, דמות כפופה וזקנה, מוארת באור פנסי הצד, נגלתה לעיניהם. איש לא ידע בוודאות אם זהו הנשיא, שכן וודרו וילסון נעלם מעין הציבור במשך חמישה חודשים.

היעלמותו של נשיא ארצות הברית למשך תקופה כה ארוכה הייתה אירוע חסר תקדים. בשנת 1920, בתקופה בה הרדיו היה עדיין טכנולוגיה חדשה, העיתונות הכתובה הייתה מקור המידע העיקרי, והיעלמות שכזו הותירה את הציבור בחרדה ובאי ודאות. הופעתו הפומבית הראשונה של וילסון, לאחר היעדרותו הממושכת, תוכננה בקפידה. רמפה מיוחדת נבנתה כדי לאפשר לו לעלות לרכב בעזרת ארבעה אנשי שירות חשאי, והוא הושב כך שצדו המשותק לא ייחשף לעיני הציבור. העיתונות דיווחה בהתלהבות על כל יציאה שלו, אך תמונותיו חשפו אדם שבור, עם פנים חיוורות ומבט רדוף.

למרות מצבו הבריאותי המידרדר, שכלל סימני פרנויה ודמנציה, שקל וילסון לרוץ לכהונה שלישית, מה שזעזע את סביבתו. הוא אף פיתח פרנויה קשה, ובמקרה אחד דרש מהשירות החשאי לרדוף אחר מכוניות שחלפו על פניו במהירות גבוהה.

בסופו של דבר, כהונתו של וילסון הגיעה לקצה. ב-4 במרץ 1921, הוא עזב את הבית הלבן. עד היום האחרון לנשיאותו, ניהלה אידית', אשתו של וילסון, את "הנשיאות" בפועל, תוך שהיא מנסה לשמור על מראית עין של מנהיגות יציבה. במכתב אישי, היא עודדה את בעלה וכתבה לו: "אני מאמינה שאתה יודע, ובגלל שאתה יודע, תמשיך להיאבק עד שנעבור את התקופה הקשה הזו יחד".

הדגש את המדהים

ביוני 2018, הושק קמפיין פרסומי של מרקר Stabilo, תחת המוטיב: "הדגש את המדהים", בקריאייטיב מעורר קינאה. במקום להתמקד בתכונות המרקר, הקמפיין הושק כדי להאיר אנשים פורצי דרך שההיסטוריה הותירה בצללים, חברת Stabilo, בחרה לעשות זאת באמצעות המרקר הצהוב ש"הדגיש" את דמויותיהן בתמונות היסטוריות.

באגף הנשים שהוצגו בקמפיין ניתן למצוא את: ליזה מייטנר, פיזיקאית יהודייה שתרמה רבות לגילוי ביקוע הגרעין אך לא זכתה להכרה הראויה. ואת קתרין ג'ונסון, שהייתה מתמטיקאית אפרו-אמריקאית מבריקה שעבדה בנאס"א והייתה ידועה ביכולתה לבצע חישובים מסובכים במהירות ובדיוק, היא חישבה את מסלולי הטיסות לחלל, ביניהן את מסלול של אפולו 11. על שמה נקרא הבניין החדש לחישוביות של נאס"א.

גם אדית וילסון, אשת הנשיא וודרו וילסון, זכתה להכרה במסגרת הקמפיין.

אחת מהתמונות מציגה את אדית יושבת לצד בעלה ביום פתיחת עונת הבייסבול ב- 1916. הנשיא מחייך ומניף כדור בייסבול במגרש, מסורת אמריקאית הנערכת כאשר נפתחת עונת משחקי הבייסבול וגם לשדר עממיות וחיבור בין הנשיא לעמו.

הקמפיין של Stabilo הצליח לא רק לשווק את מוצריו, אלא גם לחשוף סיפורים מרגשים של דמויות אמיצות שכותבי ההיסטוריה דחקו אותם מעט לפינה. הבחירה "להדגיש" את דמויותיהן באמצעות המרקר הצהוב, מהווה לא רק טריק פרסומי מקורי, אלא גם עשיית צדק פואטי.

אדית וילסון, אולי יותר מכל אישה אחרת שהוצגה בקמפיין, מייצגת את הכוח הלא מדובר, את היכולת לעמוד באתגרים ולהוביל מהלכים גם מחוץ לאור המרקרים.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

כשסנאטור נזעם הכריז בפומבי: "יש לנו ממשלה שבה אישה מנהלת את העניינים", אדית לא הגיבה ישירות להצהרה הזו, אך בסביבה הפרטית שלה התבדחה עם עוזריה: "אם הם חושבים שאני עושה הכול, אולי כדאי שהם יתחילו להעריך את העבודה שאני עושה!".