נשיא סוריה המודח בשאר אל אסד פנה היום (שני) במכתב מיוחד ששיגר לעם הסורי ממקום מושבו ברוסיה, בו הסביר את ההשתלשלות בלילה שבין מוצאי שבת לראשון.
"הצהרה של הנשיא בשאר אל-אסד על נסיבות יציאתו מסוריה", נכתב בכותרת המסמך, שלא נשא אף לוגו רשמי.
מוסקבה - 16 בדצמבר 2024
"עם התרחבות הטרור בסוריה, והגעתו לבירה דמשק, במוצאי שבת, 7 בדצמבר 2024, החלו לעלות שאלות לגבי גורלו ומקומו של הנשיא, בתוך מבול של בלבול ונרטיבים רחוקים מהאמת, שהיווה תמיכה בתהליך ניצחון הטרור הבינלאומי כמהפכה לשחרור סוריה", פותח אסד את דבריו.
ברגע היסטורי מכונן בחיי האומה בו לאמת צריכה להיות מקום, יש משהו שדורש בירור באמצעות הצהרה קצרה, שהנסיבות וההפסקה המוחלטת של התקשורת לאחר מכן מסיבות ביטחוניות לא אפשרו לה להיעשות", מסביר אסד מדוע לא פנה עד כה לעם הסורי.
"קודם כל... לא עזבתי את הארץ בצורה מתוכננת כפי שהיה בשמועות, וגם לא עזבתי אותה בשעות האחרונות של הקרבות. במקום זאת, נשארתי בדמשק במסגרת אחריותי עד שעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון, 8 בדצמבר 2024.", טוען הנשיא המודח.
לדבריו, "עם התרחבות הטרור בתוך דמשק, עברתי בתיאום עם חברים ללטקיה כדי לעקוב אחר פעולות האיבה משם, ובהגיעי לבסיס חמיימים בבוקר, זה היה ברור שהכוחות נסוגו מכל קווי הלחימה כולל נפילת עמדות הצבא האחרונות, והסלמה של המתקפה על הבסיס הצבאי הרוסי עצמו", אומר אסד במכתב.
"לאור חוסר האפשרות לצאת מהבסיס משום כיוון, ביקשה מוסקבה מהנהגת הבסיס לפעול לאבטחת הפינוי המיידי לרוסיה בערב יום ראשון ה-8 בדצמבר, כלומר למחרת נפילת דמשק. , ואחרי נפילת האתרים הצבאיים האחרונים ושיתוקם של שאר המוסדות". במילים אחרות, אבד טוען שהוא עזב את סוריה בלילה שבין ראשון לשני ולא קודם לכן. המשמעות היא שאסד היה עדיין נוכח בסוריה בזמן שהחל השלטון המרדני.
"בשום שלב של האירועים האלה לא שקלתי להתפטר או לבקש מקלט, וגם לא הוגשה לי הצעה כזו מצד שום אדם או גוף. דרך הפעולה היחידה הייתה להמשיך להילחם נגד המתקפה הטרוריסטית.
"אני שב ומדגיש שהאדם שמיומה הראשון של המלחמה סירב לשאת ולתת על הצלת ארצו למען רווח אישי או להתפשר על עתידם של בני עמו בתמורה לשלל הצעות ופיתויים הוא אותו אדם שעמד לצד קציני הצבא וחייליו בקווי החזית, מטרים אחדים בלבד מהטרוריסטים בשדות הקרב המסוכנים והאינטנסיביים ביותר, הוא אותו אדם שבמהלך השנים האפלות ביותר של המלחמה לא עזב אלא נשאר עם משפחתו לצד בני עמו, התעמת עם הטרור תחת הפצצות והאיומים החוזרים ונשנים של פלישות טרוריסטיות לתוך הבירה ב-14 שנות מלחמה. יתרה מכך, האדם שמעולם לא נטש את ההתנגדות בפלסטין ובלבנון ולא בגד בבעלי בריתו שעמדו לצדו – אין שום סיכוי שאדם כזה הוא אדם שינטוש את בני עמו או יבגוד בצבא ובמדינה שאליהם הוא משתייך.
מעולם לא חתרתי להשיג תפקידים למטרות של רווח אישי, אלא תמיד ראיתי בעצמי מגן הפרויקט הלאומי, נתמך על-ידי אמונו של העם הסורי, שמאמין בחזון הזה. הייתה לי אמונה חסרת פשרות ברצונם וביכולתם להגן על המדינה הזו, לשמור על מוסדות ולממש את הבחירות שלהם עד לרגע האחרון ממש.
כשהמדינה נפלה לידי הטרור והיכולת לתרום תרומה משמעותית אבדה, כל תפקיד הפך נטול משמעות, ומילויו נעשה חסר משמעות. זה בשום אופן לא מפחית מתחושת ההשתייכות העמוקה שלי לסוריה ולבני עמה – קשר ששום עמדה או נסיבות לא מערערות אותו. זו השתייכות מלאה בתקווה שסוריה תהיה שוב חופשייה ועצמאית. סוף".