במשך קרוב למאתיים שנה, הפיל הרפובליקני והחמור הדמוקרטי משמשים כסמלי שתי המפלגות הפוליטיות הגדולות בארצות הברית. אנו רואים אותם על סיכות, כובעים, ואפילו בהופעות חיות עם נשיאים לשעבר. אך כיצד הגענו לסמלים אלה?
היסטוריונים נוטים להצביע על תומאס נאסט, קריקטוריסט מפורסם מתקופת מלחמת האזרחים, כאחראי לכינויים אלו. יש טוענים כי החמור הוא הסמל הוותיק יותר, והוא נקשר במקור לאנדרו ג'קסון. המעבר מג'קסון ל"ג'קאס" (חמור באנגלית) לחמור היה קל, שכן רוב האמריקאים באומה כפרית הכירו חמורים, והיה זה רפרנס (אזכור) קל להבנה.
הפיל הרפובליקני צעד גם הוא לפופולריות בקריקטורה פוליטית אחרת של נאסט, שלעגה למפלגה. נאסט צייר פיל מבוהל, שנע בצורה מגושמת דרך עקרונות המפלגה. הפיל הוא יצור גדול, והקריקטורה לרוב כונתה "הקול הרפובליקני", בהתייחס לכך שהקול הרפובליקני הוא עצום. אך היצור עצמו יכול להיות מבוהל בקלות, נוטה להסתער ולהיטען. לכן, רואים את הפיל משמש כסמל באופן זה פעמים רבות.
חשוב לציין ששני הסמלים, הן החמור והן הפיל, היו במקורם עלבונות מתקופה בה הייתה רמת פילוג גבוהה מאוד, והרבה אנטגוניזם בין המפלגות. סמלים אלו לא היו מלבבים במיוחד, אלא נועדו להטיח עלבונות וזלזול במפלגות שנתפסו כמי שעומדות על סף אסון.
עם הירידה בפילוג החברתי לאחר מלחמת האזרחים, המפלגות אימצו את החיות, והחיות החלו לאבד מקיצוניותן. הן נעשו עגולות יותר מבחינה פיזית, וקיבלו קצוות רכים יותר. הן לא משתוללות כמו פעם, ויכולות להרים את רגליהן, לבעוט או להרים את החדק, אך הן כבר לא חיות אלימות, ולא תוקפניות באותה מידה.
בשנים האחרונות העלייה בעוינות בין שתי המפלגות בעלייה מתמדת ומשתקפת גם בסוג הסמלים שאנשים בוחרים להציג. אפילו מפלגות מקומיות קלטו את המסר. כך למשל, המפלגה הדמוקרטית בפלורידה הכריזה על קמע חדש ותוקפני יותר: הפנתר.
נראה כי ככל שהפוליטיקה נעשית מפלגתית ותוקפנית יותר, "אדום מול כחול" והכל ישיר יותר, ולוחמני יותר, והחיה המאולפת והמאופקת נעלמת מעט.