עשרות שנים אחרי שיהודי העיירה מאדיסו אורית, הסמוכה לסאטו-מארה, או בשמה היהודי "סאטמר" בצפון מערב רומניה, גורשו לאוושויץ שם נרצחו מרביתם, בית העלמין העתיק אשר גילו נאמד במאות שנים, שופץ וגודר כאשר הגידור נעשה בלוחות בטון ואורכו משתרע על פני 159 מטר.
מי שאחראים לשיפוץ בית העלמין ולגידורו, אלו אנשי הארגון "ESJF", כאשר מנכ"ל הארגון, מר פיליפ כרמל מציין, כי בית העלמין במאדיסו אורית שבמחוז סאטמר ברומניה, הינו בית העלמין ה-314 ששו]ץ על ידי הארגון.
בית החיים היהודי במדיסו אורית, מקורו ככל הנראה בסוף המאה ה-18. כיום נותרו בבית העלמין כ-100 מצבות, העתיקה שבהן משנת 1825 והחדשות שבהן משנת 1944 אז גורשו יהודי העיירה על ידי הנאצים. מצבתו של רבי יהודה אריה גינזבורג, רב העיירה, שנפטר בשנת 1933 ממוקמת בבית העלמין העתיק.
יהודים הופיעו לראשונה במדיסו-אורית כבר באמצע המאה ה-18, ככל הנראה מקורם בגליציה.
אולם רק כמה עשרות שנים לאחר מכן, לקראת סוף המאה ה-18, הקהילה היהודית המאורגנת קמה והפכה למסודרת ועד מהרה הוקמו מוסדות קהילתיים ורב מונה לעיירה.
הפנקס של הקהילה מכיל ערכים החל משנת 1782. בתחילת המאה ה-19 היו בעיירה למעלה מ-100 יהודים, ובשנת 1880 גדלה הקהילה היהודית ל-315 חברים.
בעלי העיירה, משפחות קורניס ווקסי, סיפקו ליהודים הגנה וזכויות מסוימות, לרבות הזכות למכור תוצרת חקלאית, לבצר משקאות חזקים ולעסוק במסחר זעיר. בשל כך - מרבית היהודים במדיסו-אורית עסקו בחקלאות.
באמצע המאה ה-19, נבנה בעיירה בית כנסת גדול וכמה מקורות יהודיים מתארים את מדיסו-אורית כ"עיירה מלאה בתלמידי חכמים".
בשנות ה-20 של המאה ה-20 שימש בעיירה בתפקיד של מעין רב - הגאון רבי שמואל שמלקע קליין (תרצ"ה-תרל"ה), מתלמידי החת"ם סופר, שלימים הפך לרב וראש הישיבה בסליש (היום וינוגרדיב, באוקראינה).
חתנו, רבי צבי גינזבורג, היה לרבה הראשון של מדיסו-אורית, כיהן בין השנים 1860-1893. לאחריו עלה התפקיד בנו, רבי יהודה אריה גינזבורג (1893-1933), ולאחר מכן הנכד, רבי שמואל שמלקה גינזבורג, שהיה רבה האחרון של העיירה ונרצח בשואה.
רבני מדיסו-אורית קיימו ישיבה קטנה.
שנת 1920 הייתה שנת השיא של הקהילה היהודית שמנתה אז 357 יהודים, שהיוו 10% מכלל האוכלוסייה. עד 1930 ירד המספר ל-260 (6.7%), אך עד 1941 עלה שוב ל-316, הן בשל הגידול הטבעי והן בשל זרם יהודים מהכפרים הסמוכים. בתקופה זו נוסדה חברת ש"ס.
במאי 1944 גורשו יהודי מדיסו-אורית לגטו בסאטו-מארה, ומשם לאושוויץ בתחילת יוני 1944.
לאחר המלחמה חזרו כמה יהודים לעיירה (69 איש ב-1947), אך עד מהרה הם עזבו, בעיקר לישראל. כיום, אין יהודים במדיסו-אורית.
