המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית - והקשר לדונלד טראמפ  

מלחמת אזרחים. מושג שיצא לנו כאן בישראל לשמוע לא פעם לאחרונה, בעולם שלפני שמחת תורה התשפ"ד.

אז מהי בעצם מלחמת האזרחים של ארצות הברית, מדוע היא פרצה, ואיך היא הסתיימה?

מלחמה על עבדים

הימים ימי שנות השבעים של המאה ה-19, ימים בהם העבדות בארצות הברית הייתה עדיין חוקית בחלק מהמדינות - ובאחרות נאסרה.

החלוקה באה לידי ביטוי בעיקר בין מדינות צפוניות לדרומיות, כאשר מדינות הדרום תמכו בהמשך העבדות של השחורים, ומדינות הצפון - לפחות רובן, קבעו כי הדבר אינו חוקי יותר וכי אין זכות לאדם לרכוש אדם אחר ולהחזיק בו כנכס פרטי.

במערב ארצות הברית שכנו טריטוריות חדשות שנכבשו מהאינדיאנים, כאלו שעתידות היו להפוך בבא העת למדינות. כן, תיראו מופתעים, גם ארצות הברית יושבת על ארץ כבושה. הצפון חפץ שאותן מדינות כבושות תהיינה "חופשיות" - כלומר, מעבדות, והדרום כמובן רצה ההיפך.

החשש של הדרומיים היה כי אם אותן מדינות תהיינה חופשיות, הן יעניקו לצפוניים רוב בקונגרס. ב-6 בנובמבר 1860 נבחר הנשיא הרפובליקני אברהם לינקולן והדבר הגביר את החשש של הדרומיים תומכי העבדות.

בתגובה לבחירתו של הנשיא, החלו מספר מדינות דרומיות לפרוש מארצות הברית עוד טרם הושבע הנשיא הנכנס. מה שנקרא בימינו, "הם לא קיבלו את תוצאות הבחירות". גם הנשיא היוצא הדמוקרטי וגם הנכנס הרפובליקני, הצהירו שניהם על אי החוקיות של הפרישה והודיעו כי מדובר ב"מרד", מכאן הייתה קצרה הדרך למלחמה בין אמריקאים לאמריקאים.

המלחמה בפועל בין הצדדים החלה ב-12 באפריל 1861, כאשר הדרומיים פתחו לראשונה במבצע צבאי מזוין נגד הצפון ותקפו את פורט סאמטר, מצודה של צבא ארצות הברית ששכנה במדינת דרום קרוליינה.

בתגובה הכריזו כוחות האיחוד מלחמה על הדרום שכונתה "הקונפדרציה", והנשיא לינקולן גייס צבא מתנדבים כדי לכבוש מחדש את השטח הפדרלי של הצבא. תגובה זו הביאה לפרישתן של ארבע מדינות נוספות מהצפון והמלחמה החלה.

מיליוני אמריקאים נלחמו האחד בשני. גם במושגים של היום, סדר הגודל של כל אחד מהצבאות היה עצום. בצפון לחמו יותר משני מיליון בני אדם ובצד המורדים לחמו מעט יותר ממיליון חיילים דרומיים.

יותר מ-600,000 אמריקנים איבדו את חייהם במלחמה הנוראה ביותר שידעה אמריקה מאז היווסדה, מתוכם גם כ-600 יהודים שהיו חיילים בשני הצדדים.

האמנציפציה

בעיצומה של המלחמה, בשנת 1863, חתם הנשיא לינקולן על הצהרת ה"אמנציפציה" צו נשיאותי שמשחרר כל עבד שנמצא בכל מקום בשטח ארצות הברית, כולל בדרום. למרות שמדובר היה בלא יותר מקריאת תיגר על מדינות הדרום שכבר לא הכירו בארצות הברית, לאחר ניצחון הצפון על הדרום קיבל הצו הנשיאותי תוקף חוקי בכל מקום והעבדות של השחורים בוטלה.

המלחמה כללה יותר מ-10,000 היתקלויות של שני הצבאות ו-40% מהן התרחשו במדינות ווירג'יניה וטנסי.

בסך הכל, אחד עשר מדינות פרשו מהאיחוד ולחמו בצפון, כאשר חלקן פרשו לפני תחילת המלחמה ואחרות הצטרפו לדרום בתחילתה. 23 מדינות נשארו נאמנות לנשיא לינקולן ולארצות הברית.

כמו היום גם אז, ניסו מדינות אירופה להתערב במשבר בארצות הברית, ובתגובה אמר לינקולן לבריטניה וצרפת שיכריז מלחמה על כל מדינה שתכיר בקונפדרציה, מסתבר שפעם ארצות הברית לא פחדה ממלחמות, והמהלך אכן נשא פרי: אף מדינה לא הכירה בדרומיים המרדנים.

לבסוף, לאחר מקרבות קשים ועזים שגרמו לאבדות רבות משני הצדדים, גברה ידה של הצפון והדרום הודיע על כניעה. ב-9 באפריל 1865, הגנרל רוברט לי, מפקד צבא הקונפדרציה, נכנע לגנרל יוליסס סימפסון גרנט, מפקד צבא האיחוד, בעיר אפומטוקס קורץ, וירג'יניה. כניעה זו סימנה את סיום המלחמה והביאה לקריסת הקונפדרציה.

הדרום נכנע לצפון מסיבות רבות, אך בעיקר בגלל תבוסות צבאיות משמעותיות, כולל קרב גטיסברג, קרב צ'אטאנוגה, וקרב אפומטוקס קורץ.

הצפוניים ידעו שהדרך לסיים את המלחמה מהר ככל האפשר הייתה לפגוע בכלכלה של הדרום, ולשם כך החלו בסדרת מתקפות על מסילות הברזל והתעשייה של הדרום. בעקבות הפגיעה בתשתיות, החלה הכלכלה הדרומית להתמוטט והם נאלצו לסיים את הלחימה.

כניעת הדרום סימנה את סוף העבדות בארצות הברית, והביאה לשינויים רבים בחברה האמריקנית.

לאחר הכניעה, נחקק התיקון ה-13 לחוקה שקבע את ביטול העבדות בכל רחבי ארצות הברית, וכך נכתב בו:

1. "לא תתקיים עבדות או העסקה בכפייה, למעט כענישה על פשע שאדם הורשע בו על פי דין, בתחומי ארצות הברית או בכל מקום הנתון לשיפוטה".

2. "בסמכותו של הקונגרס לאכוף סעיף זה בחקיקה מתאימה".

התיקון ה-14 לחוקה שבו עסקנו בפתיחת הכתבה, נחקק עבור מפקדי הקונפדרציה כדי לחסום את דרכם של המורדים לשעבר לשלטון החדש של ארצות הברית.

בסעיף 3 של תיקון ה-14 לחוקה, סעיף ה"המרדה" אודותיו דנים בימים אלו בארצות הברית נכתב בלשון הבאה: "לא יהיה אדם סנאטור או נציג בקונגרס, או אלקטור של נשיא וסגן נשיא, ולא יכהן במשרה אזרחית או צבאית, בארצות הברית או בכל מדינה ממדינותיה, אם לאחר שנשבע בעבר לקיים את חוקת ארצות הברית, בהיותו חבר קונגרס, או נושא משרה של ארצות הברית, או חבר בבית המחוקקים של אחת המדינות, או נושא משרה של הרשות המבצעת או השופטת של מדינה כלשהי, היה מעורב בהתקוממות או במרד נגד ארצות הברית, או אם נתן סיוע וסעד לאויביה. אולם הקונגרס רשאי להסיר מכשול זה, בהצבעה של שני שלישים בכל אחד משני הבתים", נכתב בתיקון ה-14 לחוקה.

הלוחמים היהודים במלחמת האזרחים

ככלל, היהודים תמיד עמדו נאמנים לצד המדינה בה חיו ואף שירתו בצבאות של המולדת בה הם נולדו.

לאורך ההיסטוריה, התופעה יצרה סיטואציות מצמררות במהלכן של המלחמות, כאשר יהודים היו צועקים 'שמע ישראל' לעבר האויב בעיצומו של קרב והיו נמנעים מלירות לעברו או לפגוע בו בחרב אם היה עונה 'ה' אלוקינו ה' אחד'. גם במשפחתו של כותב השורות, לחמו יהודים הן מהצד הגרמני והן מהצד הצרפתי במלחמת העולם הראשונה ובמאה ה-19.

ובחזרה למלחמת האזרחים בארצות הברית, ההערכות מדברות על כ-10,000 יהודים אמריקאים שלחמו הן בצד הדרומי והן לצד מדינות האיחוד.

אחת מהדמויות הבולטות ביותר הייתה זו של יהודה פיליפ בנימין ששימש בתפקיד שר החוץ של הקונפדרציה. עם תום המלחמה נמלט בנימין לאנגליה לאחר שהבין כי בגלל יהדותו לא יזכה למשפט הוגן על ידי הצפון. לאור ההצלחה בעסקיו כעורך דין באנגליה, מונה בנימין לשמש בתפקיד יועץ למלכה ויקטוריה. הוא נפטר בשנת 1884 בעיר פריז, צרפת.

למרות המעורבות של החיילים היהודים בשני הצדדים, האחרונים סבלו ממתקפות אנטישמיות והשפלות, כולל על ידי הג'נרל יוליסס גרנט, מוביל צבא האיחוד שהורה על גירוש יהודים ממערב טנסי.

בצו נכתב: "היהודים כמעמד המפר את כל תקנות הסחר שהונחו על ידי משרד האוצר וגם פקודת המחוז, מגורשים בזה מן האזור בתוך עשרים וארבע שעות מקבלת הפקודה.

מפקדי תחנות הצבא ישגיחו, שכל מעמד האנשים האלה יקבל רישיונות מעבר ויידרש לעזוב. אם ישוב אחד מהם לאחר הודעה זו, ייאסר ויוחזק בכלא עד שתזדמן אפשרות לשלחו החוצה כאסיר. אלא אם יהא מצויד ברישיון מן המטה הראשי.

שום רישיונות מעבר לא יינתנו לאנשים אלה, שירצו לבקר במטה הראשי כדי לבקש רישיונות מסחר. בפקודת מייג'ור ג'נרל יו.ס. גראנט."

יותר מ-150 שנה אחרי, המלחמות בארצות הברית בין דמוקרטים לרפובליקנים, בין שמרנים לפרוגרסיביים, בין תומכי טראמפ לשונאיו, מאיימות שוב על החוקה האמריקאית, כאשר בקרוב ייאלצו שופטי העליון של ארה"ב לקבל החלטה קשה אם לאפשר לטראמפ להתמודד לתפקיד הנשיא.

דבר אחד בטוח. הרפובליקנים שכבר (כמעט) בחרו בדונלד טראמפ כמועמד שלהם לנשיא, לא ישתקו למול הניסיון לגנוב את הקול שלהם בבחירות לנשיאות ארצות הברית.