קטמנדו, נפאל.
הרחוב הראשי מכוסה בדפי A4 עליהם מודפסים שמותיהם ותמונותיהם של החטופים הישראליים. עוברי האורח, עוצרים, מסתכלים, שולפים פלאפונים ומצלמים. רבים יביעו הזדהות ואף יזדעזעו מהמראות.
>> למגזין המלא - כנסו
מאחורי היוזמה הנפלאה, לספר לכל תייר ואזרח בקטמנדו על הטבח הנורא שקרה לעם ישראל ביום שמחת תורה, עומד בית חב"ד בנפאל. שוחחנו עם הרבנית חני ליפשיץ, המתפעלת את המקום יחד עם בעלה הרב חזקי, כדי לשמוע על הפעילות וההתמודדות.
מה גרם לכם לעשות כזה מעשה?
"לא חשבתי פעמיים", עונה ליפשיץ נחרצות, "היה ברור שאנחנו נרתמים להסברה. אנחנו כאן כבר משנת אלפיים, שזה כבר עשרים ושלוש שנים, מגיעים לכאן אנשים מכל העולם כדי לטפס על ההרים. תראה כאן צרפתים, אמריקאים, בריטים ומי לא. יש כאן דיפלומטים ואנשי מפתח ששוהים כאן".
"אז פתחנו חמ"ל", היא מספרת, "וריכזנו את כל הישראלים באזור. אנחנו אלו שצריכים לבשר בשורות לא פשוטות למטיילים ישראלים ושלוח אותם להלוויות, אבל מעבר לזה יש לנו תפקיד שהעולם ידע. החלטנו ברורות שכל מי שעבור כאן לפני היציאה להרים – יראה את מה שעברנו. לא מספיק להזדעזע צריך לעשות מעשה".
ומה התגובות שאתם מקבלים?
"אני חייבת להגיד, מדהימות. אנשים משאירים מספר על מנת לדבר איתנו. אני אישית יצרתי קשר עם אנשים בכל מיני מקומות על מנת שיהיה לי חומר על המלחמה במגוון שפות ואני מביאה אותם לכל מיני גורמים בכירים, ואנשים מזדעזעים, מבינים מה שקרה".
"צריכים להבין", ממשיכה ליפשיץ להסביר, "שאנשים לא מחוברים למה שקורה אצלנו. הם לא תמיד יודעים. חושבים שעזה מופגזת ושם יש בלגן, כמו תמיד. ואנחנו מסבירים להם על השבת, הילדים החטופים והמקרים המזעזעים - והם מזדעזעים ומבטיחים שהם יהדהדו את המסרים הללו הלאה".
ליפשיץ עוצרת לרגע ואומרת: "אני לא חושבת שאני אצליח לעשות יותר מדי, אבל אם אנשים בתפוצות יצטרפו למיזם הזה – זה יהיה נפלא. זו העת לעשות את הדברים האלה. את שלנו אנחנו עושים עד כמה שניתן".
"שיגמור את השניצל ואז ניגש אליו"
איזה רגע לא תשכחי לעולם מהמלחמה הזאת?
"הרגעים האלה, שניה לפני שאנחנו ניגשים לבחור שאבא שלו נפטר או בחור שאחות שלו נחטפה וכדומה", אומרת ליפשיץ ועצב נשזר בקולה, "אנחנו אלו שצריכים לעשות את זה. מתקשרים אלינו מהארץ ואומרים לנו 'הילד שלנו שם ואתם אלו שצריכים לדווח'".
"אז מה שתופס אותי זה לא הרגע הזה שאנחנו מבשרים אלא הרגע שלפני. אני אומרת לחזקי: 'בוא נחכה שהוא יסיים את השניצל שהוא אוכל מהמטבח של בית חב"ד', 'תראה, יש לו כוס קולה ביד. בוא ניתן לו לגמור את הכוס ורק אז ניגש אליו'.
"אלו הם רגעים שבחיים לא אשכח. ברור שגם את הקטע שהם נופלים על צווארנו ובוכים, אבל הרגעים הללו שהם שמחים ומאושרים – עד כמה שניתן בתקופה כזאת שאף אחד ממילא לא יותר מדי שמח – ואז אנחנו אלו שצריכים להפוך להם את הקערה על פיה – אלו הרגעים הקשים שאזכור איתי לתמיד".
זה בטח לא קל לכם לעשות את זה...
"אף אחד לא לימד את חזקי ואותי להיות קצין העיר", מסכימה ליפשיץ, "ופה אין אפילו דלת לדפוק עליה שלוש דפיקות לפני שבאים לבשר בשורת איוב. פשוט ניגשים בעדינות אל הבחורה שההורים שלה התקשרו מרוסקים ובין שברי ההתרסקות ביקשו לספר שגם האח נרצח".
"מה זה נרצח?", שואלת ליפשיץ ועונה: "נשחט בידי חיות טרף. זה מתחיל בחיבוק ואז מספרים. בשקט, ובוכים ביחד ואומרים: 'תבכי. תבכי. אנחנו בוכים ביחד עכשיו. זה לא הזמן להיות חזקה. תהי חלשה. תכאבי. תתגעגעי. כל הרגשות מותרים לך. רק דבר אחד: תנשמי. רק תנשמי'".
ליפשיץ עוצרת לרגע. שתיקה ארוכה על הקו. היא אוספת כוחות וממשיכה: "וחזקי רץ לחפש כרטיס טיסה לה ולחברה הטובה ואני ממשיכה לחבק. כל הגוף שלה רועד לי בידיים וממשיכה לספר לה כמה אנחנו אוהבים אותה, לא נעזוב אותה וממשיכים לבקש ממנה רק לנשום".
"וכשאני מחבקת יש עוד טלפון. משפחה שלמה נשחטה ואחד הילדים שלהם כאן. בחור מתוק עם עיניים יפות שרק רוצות לבלוע את העולם. ואז עוד טלפון. אמא נחטפה, יחד עם האחות התינוקת וכמה היא סיפרה לי על התינוקת הזו. היא יושבת שם ואוכלת סנדוויץ' שניצל עם האצבעות העדינות שלה וכאמור, אני לא רוצה לספר לה, שקודם תאכל את השניצל ותשתה את הקולה.
"ואז עוד טלפון. שרק יפסיק לצלצל".
להיות עטופים בסביבה מעודדת
מסוכן אצלכם? יש אנטישמיות?
"לא. יש מוסלמים שמגיעים מקשמיר בהודו. אנחנו גרים בשכונה שיש הרבה חנויות מזכרות למטיילים וידוע שמוכרי השטיחים הם קשמירים, אבל לא הרגשנו מתיחות איתם.
"אמנם היה מישהו שצעק לכיוון הבית חב"ד 'נהרוג את כולכם', אבל השמירה שיש לנו כאן יחד עם המשטרה המקומית טיפלו בו ולקחו אותו לאן שצריך. התחושה הכללית הינה בסדר גמור".
כמי שנמצאת במקום כל כך מעניין ויש לך לא מעט תובנות לשתף בהן את הציבור, איזו תובנה עלתה בך במלחמה הזאת עד כה?
ליפשיץ שותקת לרגע ועונה: "אני מקבלת על עצמי להקשיב לכמה שיותר שורדים מהטבח. להקשיב להם באמת. מכל הלב. להביט להם ישר בעיניים. שיספרו לי מצידי את כל הזוועות שהם עברו. הגעתי לתובנה הזאת כי לשורדי השואה לא היו מספיק מקשיבים. הם היו כל כך לבד. שנים רבות שהם התהפכו במיטה וצרחו את הכאב שלהם אל הכרית. היו כאלה שקראו להם משוגעים, היה להם שמות: 'ההם משם', 'המוזרים של היטלר'. היה קשה להכיל ולהבין בכלל את מה שהם עברו.
"עשרות שנים לקח כדי להבין את הדברים לעומק ולהסתכל להם בלבן המקומט של העיניים. אז כמה שזה קשה ונורא ואיום, בואו נדאג להקשיב לשורדים שלנו".
ודווקא מהמקום שבו את נמצאת, מה המסר שלך לקוראים?
"זה הזמן למצוא את הביחד שלנו. גם בבית חב"ד אנחנו רואים את זה. מיד בהישמע הבשורה הנוראה כולם הגיעו לבית חב"ד כדי להיות ביחד. אחרת לא נצליח. מציעה לכל אחד לחשוב איפה הוא עטוף הכי הרבה עם אנשים שיעודדו אותו ושם שיהיה, כדי לצלוח את התקופה הקשה הזאת", חותמת ליפשיץ.