"על סדאם חוסיין ובנו לעזוב את עיראק בתוך 48 שעות", כך התריע נשיא ארצות הברית דאז, יומיים לפני הפלישה לעיראק שהתרחשה השבוע לפני בדיוק שני עשורים.
כמו שכולנו יודעים, סדאם לא נענה לאולטימטום שהציב לו הנשיא האמריקני, בדיוק כמו שמעולם לא התייחס לדרישות כאלה ואחרות. אז הפלישה התרחשה, ותוך מספר ימים עיראק עומדת להיראות אחרת לחלוטין.
נחזור לאחור 13 שנים לפני הפלישה האמריקנית לעיראק - וננסה להיזכר איך השליט הבלתי מערוער של עיראק הצליח להשניא את עצמו על כל כך הרבה מדינות.
בראשית שנות התשעים סדאם היה בבעיה - אין כסף והפופולאריות יורדת. כמובן, שבדיקטטורה אין חשש של אובדן שלטון בצורה דמוקרטית, ובכל זאת, בכדי להישאר על כס השלטון וכדי שהראש יישאר מחובר לכתפיים צריכים שהאזרחים יהיו מרוצים לכל הפחות ברמה סבירה.
אז כסף אין, והפתרון המוכר הוא ליצור מלחמה כדי להשכיח את הכאב בכיס. כעת נותר לסדאם רק לבחור יעד, והבחירה הייתה קלה - כווית הזעירה והעשירה במשאבי נפט שיוכלו לסייע לו גם כלכלית.
בעקבות הפלישה הזו, התפתחה לה אט אט מלחמת המפרץ המפורסמת בה המוני בית ישראל מצאו את עצמם מדביקים סלוטייפ על החלונות מה שזכה לכינוי 'דבק מלחמה'.
מאז מלחמת המפרץ, החלה ארצות הברית יחד עם שאר מדינות המערב להטיל סנקציות כבדות מאוד על השלטון העיראקי.
לקראת שלהי שנות התשעים של המאה הקודמת, לדיקטטור העיראקי האכזר נמאס. הוא החליט לעצור את הבדיקות החוזרות ונשנות לגבי השאלה אם עיראק מחזיקה בנשק לא קונבנציונלי וטען כי הפקחים הם מרגלים אמריקאים - והורה על פינויים אחר כבוד.
לדבר הייתה תגובה מיידית בה הקונגרס האמריקני חוקק את 'חוק שחרור עיראק' שאפשר להזרים כספי סיוע רבים לארגוני אופוזיציה בעיראק.
בסוף שנת 2000, אחרי שנים של שלטון דמוקרטי, הנשיא ג'ורג' בוש הבן שהבטיח לאורך הקמפיין להיות אגרסיבי יותר כלפי הממשל העיראקי - נבחר לנשיאות ובהמשך נכנס אל הבית הלבן.
מאז כניסתו לתפקיד, בוש למעשה החל לבדוק את השטח לגבי אפשרות של מלחמה - אך אחד הפיגועים הקשים ביותר בתולדות האנושות האיצו כנראה את ההליכים - הפיגועים במגדלי התאומים.
כידוע, התגובה המיידית הייתה פלישה אמריקנית לאפגניסטן שסיפקה בית חם לטרור, אך הנשיא בוש לא שכח להכניס גם את עיראק לחלק מ'ציר הרשע' בנאום מצב האומה המפורסם שנשא.
החלטת עיראק שהעביר הקונגרס שינתה את פני עיראק לימים. בסוף שנת 2002 הסמיך הקונגרס את הנשיא בוש הבן "להשתמש בכל האמצעים הדרושים" לחיסולו של הטרור בעיראק.
בינתיים ממשל בוש נערך יחד עם בנות ברית נוספות, פולין, בריטניה ואוסטרליה נערכו לתת מכת מחץ.
בחצות הלילה פקע האולטימטום שנתן הנשיא בוש (זוכרים, דיברנו עליו בהתחלה...) ובשעה 5:34 בדיוק הפלישה לעיראק החלה.
המטרות היו ברורות: הקץ לעידן הרודן סדאם חוסיין, חיסול נשק להשמדה המונית גירוש מחבלים וכן איסוף מודיעין.
תוך ימים ספורים עיראק כולה הייתה בידי ארצות הברית ובני בריתה. המחיר היה כבד: יותר מעשרת אלפים חיילים ואזרחים עיראקיים ו-172 אנשי צבא בריטים ואמריקניים מצאו את מותם.
לאורך השנים בהן שהו הכוחות בעיראק, המורדים עשו כאב ראש לא קטן לארצות הברית ובנות בריתה - דבר שגבה גם קורבנות רבים.
חודשים אחרי הפלישה, אותר הרודן שהופל מכסאו, עטור זקן לא מסודר אחרי שבני משפחה הסגירו את מקום מחבואו.
במשך קרוב לשנה מצא את עצמו סדאם בחקירה של סוכנות הביון האמריקנית עד שלבסוף בית דין מיוחד בעיראק גזר עליו עונש מוות.
לאורך המבצע כולו לא אותרו כל עדויות לנשק ביולוגי שהוחזק על ידי המשטר הרודני - מה שהעיד על כישלון מודיעני של המערב.
לאורך השנים נהרגו אלפים מהמערב, דבר שהגביר את הקולות לצאת מעראק והפך לאחת מהבטחות הבחירות הבולטות של הסנאטור ברק אובמה, וכשנבחר, החל בהליך להוצאת חיילים אמריקניים. בשנת 2011 הוכרז באופן רשמי על סיום המלחמה ולפני קרוב ל-3 שנים ממשלת עיראק ביקשה מהלוחמים האמריקנים לעזוב את שטחה.
מה השתנה?
20 שנים חלפו מאז החלטתו של הנשיא בוש, אבל היום יותר מתמיד אפשר לראות את השינוי בגישה. בניגוד לנשיא בוש ונשיאים קודמים, נראה כי הנשיאים אובמה, טראמפ וביידן נמנעים ככל הניתן מלהיכנס אל תוך בוץ המלחמה.
בעוד בעבר הייתה לגיטימיות לעזרה של כוחות ארה"ב, במיוחד בימים שאחרי הפיגועים במגדלי התאומים, נראה כי האמריקנים פחות ופחות מרוצים מאובדן כוחות בארץ זרה. בינתיים, סיוע צבאי לבנות ברית במצוקה כמו אוקראינה - נמשך.