דמיאניוק, הפושע הנאצי, נידון לחמש שנות מאסר. בגרמניה.
העובדה הזו לא מעניינת אותי. בכלל לא. לא אכפת לי אם הוא יצא זכאי או חייב.
כשבית המשפט המחוזי במדינת ישראל הרשיע אותו וגזר עליו גזר דין מוות, לא שמחתי. לא זו דרכו של יהודי. הנקמה היא דבר פסול לגמרי.
שבית המשפט העליון זיכה אותו, ופטר אותו מגזר דין מוות לא הצטערתי. וכי מה אכפת לי אם הוא יסתובב חופשי או לא?
הרבה אנשים הסתובבו באותם הימים ממורמרים. למה זיכו אותו? זה פסק דין שקר, אמרו.
אין לי אלא לומר להם דבר אחד: אתם כופרים בבורא עולם.
מי שמאמין בבורא עולם, לא שש בנקמת האדם. מי שמאמין בבורא עולם לא נאנח בראותו רשע וטוב לו.
●
ולשאלה לוגית:
יהודי יודע, שכל צער שיש בעולם הזה מכפר על חטאים, ותמיד עדיף לסבול בעולם הזה ולא בעולם הבא.
נשאלת השאלה: האם עדיף להעניש את הפושע הנאצי בעולם הזה, או שאולי עדיף לתת לו חיי פאר מלאי תענוגות בעולם הזה?
התשובה רק מעידה באיזה שפל של אמונה אנחנו חיים.
●
גם כל המתלהמים, שדורשים עונשי מוות לטובחים מאיתמר, כדאי שיחשבו רגע.
אולי אם תתנו להם עונשי מוות הם רק ירוויחו?
אולי עדיף לנו, ברגשות הנקמה שלנו, להעניק להם מכל טוב, לכל ימי חייהם?
●
ולתובנה לוגית, קצת מורכבת (לחכמים בלבד):
אם בני הזוג פוגל נרצחו, זה אומר שהגיע זמנם להפטר מהעולם. כך מאמין כל יהודי.
ואם כך, אלמלא שהיו נרצחים, היו צריכים למות בצורה אחרת, כי הרי הגזירה לא מפספסת איש.
ואם כך, שימו לב כמה מעלות טובות למקום עלינו, שהם לא מתו סתם מהתקף לב, אלא מתו על ידי מחבלים, כך שלמחבלים הארורים גם מגיע עונש.
●
זה נכון גם אצל דמיאניוק.