דניאלה רוזמן מדברת בשטף. במהירות. מתבלת את דבריה בעברית שבורה ומינימאלית. היא הייתה שם, בברדיאנסק, ב-24 בפברואר 2022 - היום שבו התקדרו שמיה של אוקראינה במטוסי קרב ועשן שחור מיתמר.
העיר הקטנה שבה התגוררה, במחוז זפוריז'יה, השוכנת לחוף הים השחור, נכבשה לחלוטין בידי צבא רוסיה כבר בימיה הראשונים של המלחמה. היא הצליחה להימלט מהמקום בעור שיניה, יחד עם בנה הקטן בן ה-3 דוד. בעלה, אנדרי, נלקח לרוסיה לשבי קצר. הם מתארים חילוצים מטלטלים.
פגשתי אותם השבוע, במחנה הפליטים על גדות אגם הבלטון במערב הונגריה, שהקימו לפני מספר חודשים עבור פליטי המלחמה היהודיים אנשי 'הפדרציה של הקהילות היהודיות באוקראינה'. שם, באחד מימי חול המועד סוכות, הם גוללו בפני את סיפורם המטלטל, וזה מתפרסם כאן לראשונה.
מחנה פליטים הוא מונח קצת מתעתע במקרה של המקום שבו פגשתי את משפחת רוזמן. מדובר למעשה בכפר נופש עצום בהיקפו ומשופע בעצים בשלל צבעים וסוגים. לכל אורכו אגם מים מרחיב אופקים (גם אגם הוא מונח לא מדויק במקרה של בלטון. מדובר ברצועת מים בשטח של כמעט 600 קילומטרים מרובעים. אם להשוות: גודלה של הכינרת הוא 166 קמ"ר בלבד). בתווך בתים פרטיים ומבני מגורים, מעוצבים ברוח סובייטית, שנבנו לפני כמה עשרות שנים עבור אנשי ממשל מקומיים. חלק מהבתים הם יבילים והובאו למקום רק לאחרונה, בעקבות מספר הפליטים הרב.
בחג הסוכות שהו במחנה הפליטים מאות משפחות. תנאי הסף של הכניסה למחנה אחד הוא - הוכחת יהדות. כל פליט יכול להירשם בקלות כדי לקבל חדר בכפר. על פליט שמעוניין בחדר להציג קשר עם רב שמכיר אותו. כעבור זמן קצר הוא מקבל חדר ויכול להישאר בכפר ללא הגבלת זמן, עד שימצא מקום לטווח ארוך.
בשלהי תשס"ו, שבועיים אחרי שנבחר, הגיע לכפר הנופש הזה, בלטנוסוד, ראש הממשלה ההונגרי פֶרֶנץ ג׳וּרצ׳אן. הוא נשא נאום מול ראשי המפלגה ובו הודה כי בשביל לנצח בבחירות שיקר לבוחרים. השיחה הודלפה והמדינה נשטפה בהפגנות סוערות ואלימות. התמיכה בממשלה צנחה. בהונגריה נתפס האירוע כזעזוע לאומי מחולל תהפוכות. מאז כפר הנופש ננטש. אף אחד לא רצה להגיע אליו. המקומיים ייחסו לו עננה של קללה. כמעט 17 שנה חלפו מאותו יום. בחודשים האחרונים, בעזרתו של שליח חב"ד בהונגריה, הרב שלמה כובש, העניקה הממשלה את כפר הנופש הזה לפדרציה של הקהילות היהודיות, עבור פליטי המלחמה.
"הצמידו אקדח לפה"
ובחזרה אל משפחת רוזמן. באולם בית הכנסת הגדול - האולם שבו נישא אותו "נאום שקרים" מקולל - יושבת האימא דניאלה. לצדה הרב מאיר סטמבלר, שגם מתרגם את דבריה שנאמרים באוקראינית. הרב סטמבלר נחשב לרב החרדי הקרוב ביותר לנשיא אוקראינה זלנסקי. הוא הגיע לעיר דנייפר שבאוקראינה לפני כמעט שלושים שנה כשליח חב"ד והקים בעיר סמינר ייחודי עבור נערות יהודיות. דניאלה רוזמן היא אחת מבוגרות הסמינר.
הרב סטמבלר יגיד לי מאוחר יותר כי רוזמן היא דוגמה קלאסית למרבית יהודי אוקראינה, שאם היו בישראל היו נמנים ככל הנראה עם מצביעי 'ישראל ביתנו'. מצד אחד אינם שומרים תורה ומצוות, מצד שני מרגישים מחוברים למסורת היהודית ונהנים להגיע מידי פעם לבית כנסת. באוקראינה הם מרגישים קרובים, מחוברים. הכל כנראה עניין של יחס.
היא בת 35 נכון להיום. את זוועות המלחמה זוכרת היטב. קשה לה לשכוח את מה שראתה.
כמה שנים התגוררתם בברדיאנסק?
"ארבע שנים כמעט".
תתארי לי את החיים בעיר עד המלחמה.
"עיר קטנה במושגים של אוקראינה. כ-120 אלף תושבים. יש לנו מרכז קהילתי יהודי ושם אנו, תושבי העיר היהודיים, נפגשים מפעם לפעם".
שלושה ימים אחרי שבאופן רשמי פרצה המלחמה, ב-27 בפברואר, נכבשה ברדיאנסק. באותם שלושה ימים המתינו החיילים הרוסיים מחוץ לעיר. "אני זוכרת היטב את הימים הללו", מתארת רוזמן. "החיילים הרוסיים בתחילה לא נכנסו לעיר אלא התרכזו בכיכר בכניסה לעיר, עם טנקים ותחמושת. כנראה רצו לבדוק מה המצב. באותם ימים העיר הייתה נראית כמו רוח רפאים. כולם נותרו בבית ולא יצאו ממנו. אזעקות היו רק בהתחלה, לאחר מכן גם הן נפסקו. לפי מה שסיפרו תושבים, החיילים הרוסיים שיגרו חיילים בהסוואה אל העיר, שישמשו כמרגלים, על מנת למשש את הדופק בה ולבדוק כיצד הכי נכון לכבוש אותה".
רוזמן מתארת כי הדבר הראשון שאותו עשו החיילים הרוסיים היה להתמקם במקומות העירוניים המרכזיים ובסמלי המדינה. "הם הציעו לראש העיר ולפקידים השונים שיעבדו תחתם. באותם ימים היה פחד גדול. בכל פינה עמדו חיילים רוסיים עם נשק וטנקים".
כמה זמן נותרתם בעיר?
"חודש וחצי. במשך הזמן הזה היו תושבים שהביעו מחאה. בהתחלה החיילים הרוסיים לא השתמשו בכוח פיזי רב אבל בהמשך החלו להפעיל אלימות נגד המפגינים. הם השתמשו במקלות וירו באוויר. היו אנשים שהם חטפו כנראה. יש אנשים שנעלמו ועד היום לא יודעים איפה הם. חלק מהמפגינים עברו עינויים. הם פתחו מחנה כזה עבור כל אותם אנשים".
ראית את המחנה הזה? את מכירה אנשים שעברו עינויים?
"לא ראיתי את המחנה, אבל שמעתי עליו מאנשים בעיר שאני מכירה, שהיו בו וחטפו בו מכות".
מתי החלטתם לצאת מהעיר?
"הגיע שלב שבו נוצר מחסור בתרופות ובמזון. החנויות נותרו ללא מוצרים. הבנקים התרוקנו. אגב, שכחתי לומר שקו הטלפון שלנו היה מנותק ולא עבד. גם האינטרנט נותר. הדבר היחיד שאפשרו לנו להתחבר אליו היה טלוויזיה רוסית.
"אני לא רציתי לצאת מהמדינה לבד. בעלי דוד לא יכול היה לצאת כי הוא בגיל גיוס. גם רכבים שחילצו לא היו באותם ימים רבים כפי הידוע לנו. לא היה לנו קשר עם כלום. אחרי כמה שבועות התחילו אנשי 'הפדרציה של הקהילות היהודיות' ועסקנים יהודים בכירים בחילוץ אנשים ושמענו שמגיע אוטובוס מיוחד עבור הקהילה היהודית. כך יצאנו".
קודם לכן לא הייתה שום דרך לצאת?
"הייתה דרך אבל לא בצורה מאורגנת. אני נזכרת שבאחד הימים בתחילת המלחמה, כשהצלחנו ליצור איך שהוא קשר טלפוני, אימא שלי המתגוררת בקזחסטן אמרה לי שסידרה לי מקום ברכב חילוץ שיוצא מהעיר. שאלתי אותה מתי הוא יוצא והיא ענתה לי שתוך שעתיים. אמרתי לה שאין לי דרך לצאת תוך שעתיים כי אני צריכה להתכונן. בסופו של דבר לא עליתי על האוטובוס והתברר כי חיילים ירו בו וחמישה מנוסעיו נפצעו. הוא נסע במסדרון ירוק, אבל כנראה שה'ירוק' לא כובד בידי החיילים".
החילוץ עצמו, שהשתתפתם בו, איך עבד?
"הדרך אל העיר המרכזית במחוז, ז'פרוז'ה, ארכה כעשר שעות ולכל אורכה היינו צריכים לתת סכומי כסף לחיילים. בדרך כלל הנסיעה נמשכת כשעה וחצי. אחרי כל עשר דקות או רבע שעה של נסיעה עצרו אותנו חיילים רוסיים. החיילים היו עולים לאוטובוס ובודקים את החפצים שלנו ואת המסמכים. את הגברים עד גיל 16 או מגיל 50 ומעלה - שרק להם נתנו לעבור - היו החיילים מוציאים מהאוטובוס ודורשים מהם להתפשט. הם רצו לוודא שאין להם כתובות קעקע המעידים על היותם חיילים. המחזה היה קשה לצפייה. קור אימים והחיילים בלי רחמים מפשיטים אותם מבגדים.
"אחד החיילים הרוסיים שאל אותי באחד המחסומים, כשראה בדרכון שלי שנולדתי בקזחסטן, לאיפה אני נוסעת. עניתי שאני נוסעת לאימא שלי בקזחסטן. החייל אמר לי: לא צריך, נביא את אימא שלך לפה, לרוסיה החדשה. אגב החיילים היו מבקשים מאיתנו את מכשירי הטלפון ובודקים שלא צילמנו כלום, לא מהנסיעה ולא ממה שקורה בעיר.
"באמצע הדרך עלה לאוטובוס חייל רוסי עם נשק והצמיד את הרובה שלו אל פניו של דוד, הילד הקטן שלי. האקדח היה טעון. נלחצתי מאוד, אמרתי לו: מה אתה עושה? הוא ילד קטן! לא צריך! החייל התחיל לצחוק. צחוק מרושע. הפחד כל הנסיעה היה גדול, לא ידענו מה יעשו איתנו. הדרך הייתה איומה אבל מצד שני ההישארות בעיר גם הייתה נוראה.
"באיזה שהוא שלב סיימנו את המחסומים הרוסיים ואז עברנו למחסומים אוקראינים. אני יכולה לומר שהרוסים השתמשו באוטובוס שלנו כמגן אנושי. החיילים של רוסיה נסעו מאחורינו צמוד. כך וידאו כנראה שהאוקראינים לא ירו עליהם".
בשבי הרוסי
בעלה של דניאלה, אנדרי, לא הצטרף אליה לנסיעה הזו. בגלל גילו, והחשש שהוא נמנה עם חיילי הצבא האוקראיני, לא אפשרו לו אנשי צבא רוסיה - כמו לכל בני גילו - להיכנס אל תוך אוקראינה. בשביל לברוח מהמדינה הוא עשה את הדרך ההפוכה, נמלט אל רוסיה. כעת הוא מגולל את מה שעבר עליו ברוסיה.
הדרך מברדיאנסק לרוסיה, הוא מתאר, נמשכה שלושה ימים. "בדרך לרוסיה יש מקום שהוא למעשה מחנה שבו מסננים את הפליטים", מספר רוזמן. "הייתי מתאר את המקום הזה כמו גן חיות".
איך הוא נראה?
"מקום סגור ומתוחם, באמצע הרחוב, יש בו מאות אנשים, שלוש מאות ואולי חמש מאות אפילו. כל האנשים מאוקראינה שמובאים באוטובוסים מגיעים אליו. שם לוקחים מהפליטים הכל, גם את הבגדים. אי אפשר לשכב מרוב צפיפות. אין שם אוכל או שתיה. כלום. מי שנמצא שם צריך רק להמתין שיכריזו בקול את השם שלו. אם הוא לא שם לב ופספס את הקראת השם עליו להמתין עד ה'סיבוב הבא', והסיבוב הבא יכול להיות גם רק למחרת או אחרי כמה ימים".
ואחרי שמכריזים את השם שלך מה קורה?
"אז מתחילות החקירות. הם מחטטים בטלפון וממטירים עליך שאלות רבות. כל שאלה הם שואלים כמה פעמים ובאופנים שונים כדי לוודא שלא משקרים להם. יש לי אחיין, בן אחותי, שנלחם בחרקוב בצד של האוקראינים וכשהוא היה ברוסיה בחקירות הללו כשהוא ברח, מצאו תמונה שלו בטלפון שהזכירה את היותו בצבא וכמעט חיסלו אותו במקום".
בסוף שוחררת.
"כן. התחושה הייתה כאילו נולדתי מחדש. הובילו אותי לאוטובוס ובו המתנתי שייקחו אותנו לגרוזיה".
כשיצא רוזמן מרוסיה, רעייתו ובנו שהו בדנייפר, עיר במרכז אוקראינה שבתקופת המלחמה הפכה למקום מקלט עבור אלפי פליטים. במקום דאג שליח חב"ד ורב העיר, הרב שמואל קמינצקי, וכן אנשי 'הפדרציה' למקומות לינה ולאירוח מלא עבור הפליטים. זה העיר שבו גם למדה דניאלה, כזכור, בנערותה, בסמינר 'בית חנה' שנקרא על שם אמו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, הרבנית חנה שניאורסון, שהתגוררה בעיר ושבעלה המקובל האלוקי רבי לוי יצחק זי"ע כיהן כרבה של העיר בתקופת השלטון הקומוניסטי והוביל בה את החיים היהודיים במסירות נפש.
איפה התאחדתם יחד?
"כאן בהונגריה, במחנה הפליטים של הפדרציה היהודית".
בני הזוג רוזמן מספרים כי רק כאן, במחנה הפליטים, חשו לראשונה מאז תחילת המלחמה ברוגע. "אני כל יום מחדש מעריכה פה את הרוגע", אומרת דניאלה. "אני גם מתעדכנת ללא הפוגה במה שקורה שם בעיר, זה מאוד נוגע לי. המצב שם קשה. להערכתי שבעים אחוז מהאנשים ברחו משם".
הרב הקרוב לזלנסקי
אני מבקש לשוחח גם עם הרב סטמבלר, שנחשב כאמור לרב הקרוב ביותר לזלנסקי ושהגוף היהודי שהוא חולש עליו, המונה כמעט מאתיים קהילות יהודיות באוקראינה, הוא הגוף החזק והמשפיע במדינה. הוא מספר קצת על הזהות היהודית של הנשיא האוקראיני ועל הפעילות תחת אש בתקופת המלחמה.
לדבריו, עוד לפני שמטוסי קרב נראו בשמיה של אוקראינה ידע בוודאות שמלחמה עומדת לפרוץ. הוא בקשר קרוב עם המפקדים ואנשי הצבא, וגם עם הנשיא כאמור. הוא אומר כי היו רבנים בכירים שהעדיפו לטעות ונישבו בתיאוריות כאילו מלחמה לא תפרוץ בסופו של דבר, אבל הוא וכמוהו כל סביבת הנשיא ידעו כי זו רק שאלה של זמן.
הרב סטמבלר, בין היתר, כעומד בראש הפדרציה, היה גם זה שהוביל מבצעי חילוץ, בשיתוף ובסיוע של עשרות ארגונים יהודיים שונים מאוקראינה ובכלל מרחבי העולם, וכן שליחי חב"ד. הוא מספר כי שהה בחמ"ל מלחמה פעמים רבות ובו יחד עם הכוחות האוקראינים נסללו מסלולי בריחה בטוחים. "היו פעמים ששינינו מסלולים ברגע האחרון", הוא אומר.
הרב סטמבלר מספר כי הנחה רבנים ואת נציגי הפדרציה להתארגן למלחמה. הם ארזו מבעוד מועד מוצרי מזון רבים ותרופות וציוד הומניטרי, וזה חולק ועדיין מחולק ליהודים בכל רחבי אוקראינה.
השאלה הגדולה היא מה עושים מכאן. מה קורה הלאה עם הפליטים. הרב סטמבלר מספר כי בפדרציה היהודית עובדים על קו מנחה שיהפוך את ההגירה מאוקראינה למוצלחת. "בהתחלה היה בלגן", הוא מרחיב, "אנשים ברחו בלי יותר מידי לחשוב. הרעיון שלנו הוא להעביר דבר ראשון לכאן, למחנה בהונגריה, את הפליטים היהודים ומכאן לנתב אותם כל אחד למקומות שהכי מתאימים להם בעולם. כל אחד והמקום שמתאים לו. חשוב לנו מאוד לא להזניח את אותם יהודים. כשהם גרו באוקראינה הם היו מחוברים למסורת, לרב. כעת עלולים לאבד אותם. התפקיד שלנו הוא להיות עבורם גם כעת. מחנה הפליטים הזה הוא אחד הדרכים לכך".