״וַיִּ֩צֶר֩ ה׳ אֱלֹקים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ:״
מלאכת הענקת השמות לכל מיני החי בעולם עדיין נמשכת, עד היום, ורחוקה מלהסתיים. המגוון הביולוגי שיש בבריאה - מספר המינים השונים - עולה על כל דמיון. מדי שנה, מדענים מזהים ומעניקים שמות לכ-15,000 מינים חדשים, ועד היום זוהו 1.3 מיליון מינים! כמה מינים עוד נותר לגלות ולקרוא בשם? קשה לדעת, כי אי אפשר לספור מה שלא ידוע… למרות זאת, ביולוגים משתמשים בשיטות עקיפות ומעריכים שיש בעולם בין 2 ל-8 מיליון מינים. כלומר, עוד לא ראינו אפילו את מחציתם.
אולם המציאות העגומה היא שלא משנה כמה מינים עוד נזהה, לעולם לא נצליח להשלים את המלאכה. ישנם מינים רבים שלעולם לא נוכל לראותם כי הם כבר נכחדו, או שהם ייכחדו לפני שנזהה אותם. על פי דו״ח שנכתב עבור האו״ם על ידי 1360 מומחים מרחבי העולם, בכל אלף שנים, אחד מכל עשרה מינים נכחד. חלק מההיכחדות הזו קורה באופן טבעי, אבל רובה הגדול קורה בגלל פעילות האדם: הרס המרחבים הטבעיים, הזיהום, דחיקת הטבע. למעשה, המומחים מעריכים כי קצב ההכחדה הנוכחי גדול פי 50 עד 500 מהקצב הטבעי בגלל פעילות האדם. לעולם לא נזהה ונקרא בשם לכל כך הרבה מהמינים שהוטל עלינו לקרוא להם בשם. ואם לא נשנה את דרכינו, נאבד עוד רבים מאוד.
״וַֽיְהִי־הֶ֨בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה:״
התחרות בין רועי צאן לעובדי אדמה מיושבים היא תחרות עתיקה. בעוד עובדי אדמה מעבדים את אותה האדמה באופן קבוע, רועי צאן בדרך כלל משתמשים בצאן נודד כדי להפיק מזון (חלב ובשר) משטחים עצומים של אדמות שאינן פוריות מספיק לעיבוד חקלאי. כיום, אדמות חקלאיים מכסות כ- 12% משטחי כדור הארץ (ללא איזורים קרחיים), ואילו שטחי מרעה מכסים 26% (ביחד שני סוגי האדמות מכסים 38% משטחי העולם, והשאר מורכב בעיקר ממדבר, הרים ושטחים לא נגישים). חלק גדול משטחי המרעה בעולם נמצא באוסטרליה, צפון ודרום אמריקה.
למרות שהמאבק בין רועי צאן לעובדי אדמה לא לגמרי הסתיים, הוא כבר מזמן הוכרע. בעולם נותרו רק כ -20 מיליון משפחות של רועי צאן, ואילו יושבי הקבע מונים 7 מיליארד בני אדם. רוב רועי הצאן הנותרים הם עניים למדי ומרוכזים באפריקה ובמרכז אסיה. מרבית שטחי המרעה בעולם מנוהלים בשיטות מודרניות ולא באופן מסורתי על ידי רועי צאן.
ועדיין, החיכוך בין חקלאים לרועי צאן נמשך במקומות רבים בעולם, כולל בישראל (מול האוכלוסיה הבדואית). ממשלות רבות מנסות לאלץ את הרועים להתיישב ביישובי קבע, ופעמים רבות הדבר מוביל למתח תרבותי ופוליטי, ואף לסכסוכים אלימים. למשל, חוקרים רבים סבורים שמלחמת האזרחים האיומה בדארפור שבסודאן נגרמה כתוצאה מבצורת שדחפה רועי צאן ערבים לנדוד לאיזורים שמיושבים על ידי חקלאים אפריקאיים. אבל עם הזמן, הפיתוח הכלכלי יצמצם את אוכלוסית הרועים עוד ועוד. למרות שמנחתו של הבל הייתה טובה יותר, קין הוא זה שניצח.
ד״ר רם פישמן הוא מומחה לקיימות ופיתוח בינלאומי, וחבר סגל בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב