מדיניות החוץ של ביידן במזרח התיכון קרסה באותה המהירות בה כבשו הטליבאן את אפגניסטן.
הפיגוע הנורא שארע בקאבול בו נהרגו חיילים אמריקאים הוא ביטוי של אותה קריסה מפוארת, אך מבחינתה של ישראל הדאגה האמיתית מתפקודו הכושל של ביידן במזרח התיכון, טמונה כמובן בהתמודדות של הנשיא האמריקאי מול איראן. בעניין הזה אם תקראו מה כותבים פרשנים שונים, תוכלו להבחין בין השורות, בנורא מכל, חוסר אונים.
בניגוד למקובל לחשוב, היו לכל הצדדים במפה הפוליטית ציפיות מביידן, הלוא הוא איננו סנטור כריזמטי שהפך בין לילה לנשיא כאובמה, ביידן הוא הפוליטיקאי-מדינאי המנוסה ביותר שיש לדמוקרטים - ואולי לארה''ב בכלל להציע - ועדיין תפקודו במזרח התיכון נדמה כשל טירון לא-יוצלח במיוחד.
אמנם יש לביידן הישגים, בעיקר בתחומים פנים-אמריקאים הוא מעביר תוכניות מהפכניות ואדירות בהיקפן במהירות שיא.
אך מול איראן והטליבן ביידן נראה כנער חסר אונים.
מבחינתה של ישראל זוהי סיבה לדאגה, דאגה גדולה. במזרח התיכון שוררים חוקי הטבע, החזק שורד החלש נטרף, אם לא תפגין עוצמה, גם אם תהיה הצבא החזק בעולם, צבא של טורבאנים יחפנים עם רובים ירדפו אחריך ויניסו אותך.
נשיא איראן החדש והקיצוני ראיסי, קורא את המפה, ומבין כי מצויה כאן הזדמנות לתפוס את ארה''ב בחולשתה ולהתקדם במהירות לעבר הגרעין הצבאי, דרכו הוא יגשים את חזונה הגדול של איראן, דהיינו: הפיכתה למעצמה איזורית יחידה במזרח התיכון, הפצת המהפכה האיראנית והטלת "מצור" מדיני על ישראל.
אם הכל ילך לאיראנים חלק, לא יהיה צורך כלל בנשק הגרעיני, האקדח האטומי יוצמד לרקתו של כל מי שישקול לתקוף את איראן ולנסות למנוע ממנה לממש את שאיפותיה.
בנקודה הזאת בדיוק נכנסת ישראל לתמונה, הקו הקשוח אותו התווה יו''ר האופוזיציה - נתניהו, בכהונתו כראש ממשלה, סימן עבור כל מדינות האיזור, כי ישראל לא תניח לאיראנים להתקרב לפצצה, והפך את ישראל למדינה שכולם מעוניינים בקרבתה כמובילת דגל המאבק בשאיפות האיראניות.
עד כמה בפועל יש לישראל יכולת לעצור את האיראנים, זה דיון נפרד, אך כפי שהזכרתי, במזרח התיכון אין משמעות לעוצמה הצבאית האמיתית שלך, אלא לנחישות ולעוצמה שאתה משדר לאויב.
הרטוריקה הלוחמנית של נתניהו אולי הסתירה מאחוריה מעט מידי מעשים -כפי שהאשים אותו בנט- אבל סיפקה את הסחורה, במובן הזה שהיא הפנתה את תשומת הלב העולמית לנושא האיראני, ובסופו של דבר גרמה לארה''ב לסגת מההסכם עם האיראנים, ולהפעיל עליה "לחץ מקסימלי" להתפרק מנכסיה הגרעיניים.
המאמץ המשותף ההוא כשל, כעת מאשימים בנט וביידן ותומכיהם את נתניהו וטראמפ כמי שלא עשו מספיק בכדי למנוע את המשבר הנוכחי.
מצב העניינים האמיתי, הפוך לחלוטין לכאורה, חוסר הנחישות של ביידן, וחתירתו לחזרה להסכם עם איראן בכל מחיר, שידרו מסר של חולשה, הגורם לאיראנים להפוך מכאלו המתחננים להסכם, לסרבני הסכמים.
בימים אלו יש מקום לחשש, רוה''מ בנט מבין כי חסרה לו תמיכה אמריקאית משמעותית ממנה נהנה נתניהו בימי טראמפ, ובשונה מנתניהו חסרה לו גם ההילה המדינית האזורית, ובעצם בנט נותר תלוי כמעט לחלוטין בחסדיו של הנשיא ביידן, ובגיבוי שיוענק לו בוושינגטון.
כרגע אין תשובה ברורה לשאלה האם ישכיל בנט להתמודד לבדו בעוצמה מול האיום האיראני, או שיחזור ויאשים את נתניהו בחוסר מעש, ויסמוך על האמריקאים הנסוגים בבהלה מפני מיליציה צבאית פרימיטיבית.
ובנוגע אלינו? כמאז ומתמיד, אין לנו על מי להשען, אלא על אבינו שבשמים.