ה'פינאלה': יעקב וידר 'על המים' בונציה

יום חמישי, שעת בוקר מוקדמת מאוד, אנחנו עוצרים במֶסְטרֶה, העיר האחרונה לפני מקום חפצינו, עקב המחירים היקרים ב'וונציה' עצמה רבים מהתיירים לנים בעיר זו, הרכבת ממשיכה, רצועות הפלדה העבות המשקשקות תחת גלגלי הרכבת מתנקים מהאדמה ונדמה לרגע כאילו הם נושקים למים,

מימיננו גשר החירות (שנחנך ע"י בניטו מוסוליני ימ"ש) המחבר את ארץ איטליה ל'ארץ ונציה', הגשר רחב ידיים, ועובר סמוך לגשר הרכבת (בן ה-150 שנה), מבעד לזגוגיות הרכבת נפרש משמאל ומימין, הים כחול עמוק ועב צבע.

עמיתנו לנסיעה אורזים את תיקיהם ואוספים לתוכם את המטלטלים הפזורים סביבם, רמז כי אנחנו בעוד כמה דקות בתחנת הרכבת הידועה והיחידה שבעיר.

הכביש נפרד מפסי הרכבת, ומתפצל לעבר כיכר רומא, כאן מקום משכנה של 'התחנה המרכזית' של ונציה, ואילו פסי הרכבת ממשיכים לאי המרכזי של העיר,

גם 'אוטובוסים' יכולים לארגן משט..

'סנטה לוצ'יה' מכריז הכרוז, הנוסעים מפרקים את מטענם, כאן לא תפגוש אף לא תושב לרפואה, רכבת אנושית וצבעונית של תיירים בשלל קולות וגווני שפה, נפלטת החוצה ישר אל תעלותיה של העיר המרהיבה.

ממול תחנת הרכבת, נעה באיטיות מקוממת, על רחובה הראשי של העיר (יש לומר-נחלה הראשי של העיר), הוָאפּוֹרֶטוֹ (אוטובוס משייט), שתחנתה המרכזית שוכנת מיד ביציאה, מכאן ה'אוטובוסים' יוצאים לערים השכנות (ונציה היא אחת מתוך מספר איים הבנויות על הים, היא אמנם הגדולה מביניהם אולם לא היחידה), אוטובוסי המים מתנהלים על פי לוח זמנים וקווים, העתק מושלם לתחבורה הציבורית הקרקעית רק שעל המים.

השדרה הסמוכה, עמוסת אדם, דוכנים וחלונות ראווה מפתים, בולטות כאן הזכוכיות הצבעוניות המסותתות במבחר צורות צבעים וקימורים, החל משרשראות זכוכית, סוכריות זכוכיתיות, וממתקים צבעוניים, וכלה במכוניות קטנטנות ומדוייקות שכל גרמני רק יכול לקנא בדיוק שהושקע בהן, מקורם באי מוראנו הסמוך, שבהמשך נבקר גם בו.

לצערנו, מלונות העיר על 'מצב פול', ובמקום היחידי שהמחיר אותו דרש בעל המלון עבור שבת, לא הפילנו מכיסאותינו, התפנה מקום רק למחרת בבוקר.

בלית ברירה, סגרנו עסקה, לא לפני שבעל המלון השמיע את זוג מילות הקסם: 'תודה רבה' ("הרבה ישראלים יש פה" הוא הסביר למראה פליאתנו).

שלטים בטעם של פעם, בקצוות הבתים, מכוונים באמצעות חיצים לכיוון ה- 'gheto vechio' (גטו ונציה, מבין הגטאות הראשונות שהוקמו באירופה).

'חנות כשרה חייבת במזוזה?'

בכניסה לגטו היהודי, חלפנו על פני מסעדת 'גם וגם' המצוינת, המופעלת ע"י בית חב"ד, השוכנת במרכז הגטו, בבית חב"ד הנחנו את תיקינו, והמשכנו לתור את גשריה תעלותיה וסוד קסמה של וונציה המופלאה,

'כשר בהשגחת רבנות ק"ק ונציה' לוחש השלט הזעיר שמונח בביישנות מעל פתח חנות לממכר מאפים, ריחה המשכר מאיים על הדיאטה עליה הכרזתי, מזוזה אַיִן, וגם לא פרצוף יהודי לנחמה, "החנות שייכת לגוי" מסביר לנו לאחר מכן אחד מהנערים בבית חב"ד,

ברחבה שבמרכז הגטו, עומד באר ומולו שלטי הנצחה מאויירים עשויים נחושת, שמזכירות לכל העוברים כי הגרזן המפלצתי של חיית הטרף הנאצית לא פסח גם על יהודי ונציה.

המשכנו לתוך הלוע הוונצייאני משוכשך המים, כל פינת רחוב, כל הצטלבות סמטאות דורשת הבזקי תמונות, היופי הניבט מכל פינה לא מספק, ועל כל שלושה מטרים ישנם חמישה קריאות התפעלות,

מתחת לגשרוני העץ העתיקים משייטים בזה אחר זה, גונדולות מעוטרות בסגנון וונציאני עתיק, ריפודים אדומים ונעימים למראה ומגע (כדרכם של בני ארצנו, דאגתי למשש את כיסאותיה) גילופי עץ, חיטובים עגלגלים מעטרים את הגונדולות (מונית עתיקה, שנהגה-ה'גונדולייר' משיטה באמצעות משוטים), וכיום משמשת בעיקר להשטת תיירים, לא לפני שהם נדרשים להיפרד מחבילה עבה ששכנה בארנקם.

רבים מהנהגים משוכנעים שמקצועם העיקרי הוא שירה, והם מלווים את התיירים בשירה בקול רועם שמתערבב היטב עם רעשי מנועי הסילון שמסביב, עד כי קשה להבחין בין 'רעש המנוע' לרעש זמרתו של ה'גונדולייר'...

הבתים נושקים למים ומרפסותיהם מלחכים בהנאה את גלי המים הקלים הנעים הלוך ושוב בכל עת שעוברת בו סירת מנוע רעשנית,

מולנו חנות ירקות שכונתית, שני פועלים מכוסי זיעה, מעמיסים קרטונים חתומים היטב, וצידניות פלסטיק עמוסות כל טוב וונציה, מסירת המנוע העתיקה שלהם, היישר לחלון החנות,

ב'חניה' שלפניו עומדת סירה מנועית מגושמת, כשעליה מנוף המעמיס מלט וציוד בניה למזח אחד מהבתים, עולם שלם שחי על פני האדמה, הופך בוונציה לעולם מימי,

אם בסמטאות המוליכות מתחנת הרכבת אל תעלתה הראשית של העיר, בחלונות הראווה מככבים בעיקר כלי הזכוכית,

בעומקה של העיר, חנויות לממכר מסיכות הן ה'כוכבות' הראשיות,

לילה במקווה של ק"ק וונציה

מסעדות מוצפות תיירים מורעבים, גודשות כל פינה, אנחנו בכיכר סן מרקו, הכיכר שמעת לעת הופכת לאמבטיה מלוחה, וזאת בכל פעם שהים מחליט לגאות, הרצפה מלאת בורות הניקוז, והשלוליות הרבות הפזורות בו מעידות על כך.

היונים הממלאים את הכיכר, מטפסים על כתפיהם של הסובבים כאילו היו עשויות פלסטיק.

אנחנו עוברים מול גשר האנחות, הגשר בן ה-500 שנה שהוביל כלואים מארמון המשפט אל הכלא הידוע לשמצה של וונציה, חלון קטנטן שמותקן בו וצופה על תעלותיה של העיר, היה אות פרידה אחרון של הכלואים, מהעולם שבחוץ. הגשר 'זכה' לשמוע אלפי אנחות מדי שנה, ומכאן שמו.

מתחת לגשר, סירה מחופשת ל'משאית זבל' מעמיסה במנופיה, צפרדעי אשפה, ומוריקה לתוכה. אכן עיר מופלאה לא דומה לאף אחת מחברותיה בעולם.

לילה ירד על העיר, זוג סקנדינביים שפגשנו מחליפים מיילים, ומספרים כי חודש הבא הם בישראל, וישמחו לשמוע מאיתנו הסבר על הארץ.

אנחנו על ה'אוטובוס המימי' חזרה ל'גטו, בעזרת החברים בבית חב"ד אלתרנו מקום להעביר בו את הלילה, מסתבר שזהו מקום משכנו של המקווה.

למחרת היום לאחר תפילה, טעימת בוקר, אנחנו בתחנה המרכזית שב- Canal Grande ('התעלה הגדולה', רחוב ז'בוטינסקי דוונציה), על התעלה הסואנת חולפות סירות בגדלים וצבעים שונים, מדי פעם סירנה צווחנית נשמעת, ובעקבותיה ניידת משטרה סילונית, מפלסת דרכה מבין הסירות ומותירה מאחוריה שובל לבן וקוצף.

הנה הגיע הקוו לו המתנו, וָאפּוֹרֶטוֹ כתום, כשעליו קומה וחצי של מקומות ישיבה, יוצא לדרך עמוס בנוסעים, אנחנו על בדרכינו לביקור בחמשת האיים שסביב לוונציה,

לאחר נסיעה בת 30 דק' ב'אוטובוס הבינעירוני' המיוזע, במהלכה פגשנו בזוג ביתרי, חסידי ויז'ניץ שהשאירו אצל השווער בירושלים את הקאטצ'קלעך ויצאו לתור את וונציה.

ירדנו במוראנו, אי הזכוכית, החנויות כולן עסוקות בדבר אחד-ממכר כלי זכוכית, במחירים נושקים לשמיים, כפי שרק חבל וונציה ברוך התיירים יכול לדרוש מבלי להשפיל ראש.

המשכנו הלאה, על האוטוסטראדה המיימית, לעוד 20 דק נסיעה, בצידינו חולפים סירות פרטיות וציבוריות, הנתיבים מסומנים, ולאורך השיוט ניתן להבחין בפנסי דרך, תמרורים זעירים, ואף ב'שוטרי תנועה'.

גוי 'חזונישניק'

פנינו לעבר האי המרכזי בוראנו, האי שנודע בזכות מוצרי התחרה, בו מתמחים תושביו.

בתיו צבעוניים כמו חדר פעוטות בגן ילדים, כל בית מורכב מלפחות ארבעה צבעים עליזים, בכל דלת, משקוף חלון או ארובה שולט צבע שונה משאר חבריו שעל הבית.

דבר שיוצר מחזה מרהיב, עמוס צבעים וגוונים שמשתלבים בצורה מושלמת, עם הרקע כחול המים שמקיף את העיר וחודר בין בנייניו.

בניגוד לוונציה, העיירה דיי שקטה, הרעשים היחידים שנשמעים בה, הם צעקות התיירים הנפלטים מהאוטובוסים הצפים, אחד מהתושבים שסוחר בתחרה (כמובן), מסביר בעזרת ארכיטקטורה ידנית ומופע פרצופי רחב היקף, דבר מה על העיר תוך כדי שהוא מצביע לכל הכיוונים, לא הבנתי מילה, ולפי פרצופי המתאספים סביב, מצב הבנתם היה אף גרוע משלי.

למרות שזר יהיה משוכנע כי מברשותיי התושבים יוצאים כל יום לטייל על קירות הבית, ועליהן צבע אותו בעליו הַזַה בלילה שלפני כן, צבעי הבתים נבחרים בקפידה וזקוקים לאישור הממשל לפני צביעתם.

שעת אחה"צ, "יאללה להזדרז..שישי היום" כפי שנוהגים לזעוק במחנה יהודה, אנחנו ממהרים לשוב וונציה.

"בעל המלון השאיר לכם מפתח" מפתיעה אותנו פקידת הקבלה, "בכדי שלא תצטרכו להקיש את הקוד" היא הוסיפה, כיצד ידעת?! שאלתי לאחר מכן את בעל המלון, "הכל אני יודע, הישראלים לא משחקים בכפתורים בשבת" הוא החמיא לעצמו.

'צולם על ידי נוכרי'

ליל שבת, לאחר תפילת ערבית בחב"ד, אנחנו צועדים עשרות יהודים, מכל קצווי תבל, לסעודת שבת במסעדת 'גם גם' המופעלת ע"י שליח חב"ד החביב, הרב רמי בנין שליט"א.

מאחורינו גשר הצריחים ( (Ponte delle Guglie בן 500 שנה, הבנוי מעל התעלה הגדולה, שהוא עורק התחבורה המרכזי של העיר, כל דבר הנכנס לעיר, חייב לעבור על פני תעלה זו.

החוויה מדהימה ולא ניתנת לתיאור, המסעדה מלאה עד אפס מקום, והשולחנות שבחוץ נפתחים לרווחה, מצידי האחד זוג מדרום אפריקה, אחריו מברזיל ובקצה השולחן ארבעה סטודנטים מלונדון, השולחנות עמוסים בכל טוב שבעס; יין, חלות, גפילטע פיש, סלטים, סעודה כיד הקיסר, כמו שרק בית חב"ד יכול להפיק.

שירי השבת המתחילים להתנגן מעבירים צמרמורת ונדמה כאילו מיימי התעלה, מזמזמים אף הם את מילות ה'שלום עליכם..', וקול 'בורא פרי הגפן' שוטף בעינוגו את התעלות הרוחשות שסביב, וגובר אף על שירתם של ה'גונדוליירים',

אין תייר שחולף על פנינו ולא שולף את מצלמתו ומבזיק, קידוש ה' בשידור חי.

בבוקר למחרת המראה המרנין חוזר על עצמו, חוויה עוצמתית שאסור לפספס. המסע כולו לא היה שווה ערך לשבת זו על המזח של תעלת וונציה.

סעודה שלישית ערבית והבדלה, עשינו בבית הקהילה, יחד עם רבה של וונציה, הרב אליה ריקשאטי.

עזבנו את העיר עם 'טעם של עוד', ועם הבטחה נחרצת: עוד נשוב.