מהחלון נשקפו הרי האלפים ונהר האדיג'ה

אני על הרכבת בדרכי ל'טרנטו' עיר היושבת על חבל ארץ בצפון איטליה, את צידו מעטרים בגאון רכס הרי הדּוֹלוֹמִיטִים האימתניים (האלפים האיטלקים) הם מתחילים מזרחית לאגם גארדה וצפונית מערבית לונציה, וממשיכים לתוך אוסטריה, למרות הקיץ הבוער, מעטרות כיפות לבנות את ראשיהם של רבים מההרים.

הרכבת מורכבת מחדרים סגורים לכל ארבעה נוסעים, חסרי ה'מזל' נאלצים לשבת לאורך המסדרון הצר, ולכווץ/להעלים את גופם בכל פעם שמאן דהוא חפץ לעבור.

חדר ישיבתי, בלב 'טורנטו'

אם כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם, הדרך ל'נפת טורנטינו' על אחת כמה וכמה. הנוף משובב נפש, מסביב הרים זקורים וצוקים מחודדי אף, כשנגיעות לבנות מנצנצות מקודקודם זכר לשלג שהיה מנת חלקם עד לא מזמן.

הירוק זועק הידד, והבתים הכפריים הנטועים לאורך כל הדרך לא מאפשרים לפניי לעזוב את שמשת הרכבת, הנסיעה ארוכה אבל בהחלט לא מתישה, תחנות הרכבת נטועות במרכזם של כפרים נידחים, שנדמה שמלבד פרות וכבשים אין עוד בעל נשמת חיים שמאכלס אותם.

גברת קשישה מלאת סלים מתיישבת מולי ותוקעת מבט נטול כל נימוס, לשמאלה במסדרון הצר ישובים זוג גברים חמורי מבט. האוכלוסייה כאן שונה מהתושבים אשר פגשנו בפירנצה ורומא, אמנם החמימות הים תיכונית לא פסחה אף אל צפון איטליה, אולם נדמה כי 'חוש ההומור' אשר חולק לעמי העולם מיד לאחר יצירתו, למקום זה החלוקה טרם הגיעה.

בתחנת הרכבת המרכזית של העיר, אנחנו יורדים, חלל התחנה ריק, שעת צהריים מוקדמת ואפילו פקיד המודיעין נעלם ואיננו. במאמצים עילאיים אלתרנו אכסניית נוער, מיטת קומותיים ישיבתית מקבלת את פנינו, החדר בהחלט מזכיר חדר טיפוסי בישיבה, עד שפותחים את החלון ושיפולי הרי האלפים החסונים המחבקים סביב את נהר האדיג'ה אשר נגלה לעיננו, מרחיק כל דמיון לפנימיית הישיבה.

"ו..אל תשכח, ד"ש לפריימניסטר שימון פארס"

למחרת היום, אנחנו צועדים לכיוון הרכבל, ככל שאנו קרבים לקצה העיר ולנהר הזורם בינו לבין צוקי ההרים, המחזה הופך למרהיב יותר ויותר, בין לבין מופיעים בצידו ההררי של הנהר, מפלי מים אדירים שבוקעים מבין נפתולי רכס ההרים, שפנים וסנאים חביבים מקפצים בחופשיות סביב, והאוויר משכר כל חוש.

בתחנת הרכבל מסביר לנו ה'נהג' (מסתבר שבכל רכבל בנוסף לנוסעים, מצטרף 'נהג' מומחה שבכישרונו הרב, יודע ללחוץ על המתג היחידי הנמצא בחלל הקרונית) שלמעשה יותר מאשר לתיירות, רכבל זה הינו כלי התחבורה העיקרי לתושבי הכפר הקטנטן הנמצא במעלה הצוק, ולכן גם המחיר הזול (יורו לנסיעה) וזמני הנסיעות התכופות (אחת ל15 דק') למרות שהקרוניות עולות ריקות.

הרכבל מפנה את מבט למעלה הצוק, והרקע שעוטף אותנו חסר מילים, השטיח הירוק הענק שממלא את האופק, הטירות העתיקות שלצידן בתים צבעוניים עתיקים וחדשניים יוצרים שילוב ססגוני ועליז, שבולט יותר ככל שהרכבל מגביה, בינהם זורם הנהר היפהפה רחב הידיים, פוסטר ב-360 מעלות מלווה אותנו עד לתחנה האחרונה, את ה'פינלה' לבסיס ההר אנו נאלצים לעשות על רגלינו הדואבות.

לשנה הבאה בירושלים

בטיפוס מצטרף אלינו צעיר סיני, שמספר כי בין התואר הראשון לשני אבא מימן לו טיסה לאיטליה, והמקום הבא שהוא הולך לתקוע את חצובת מצלמתו יהיה בעיר הקודש, ג'יירוסלם.

לפני הפרידה הוא מנסה להוכיח בקיאות מזרח תיכונית, ושולח אותנו למסור ד"ש לפריימניסטר 'שימון פארס', אנו נפרדים לא לפני שהוא זוכה לשיעור על ההבדל בין נשיא לראש ממשלה.

הכפר הנטוע בראש ההר, נטול חיות אולם מלא נוף, מלבד מס' בודד של תיירים וכמה ציפורים לא פגשנו באיש, העיר הנגלית למטה כשטיח פרסי, יפה ודורשת דבר אחד בלבד- מבט! קשה לתאר במילים, התמונות יוכיחו זאת.

אנחנו ברכבל בדרכינו לעיר שהפכה בעיניי לתוססת מעין כמותה, לאחר ביקורי בבית הקברות החי שבכפר למעלה.

באיטליה, בניגוד לחברותיה במערב אירופה, לא ראיתי המוני בני דודים גודשים את הרחובות, אולם כאן ניתן היה להבחין בהם, ללא צורך במשקפת, כובע השמש נאלץ להחליף את הכיפה.

לא מזמן קראתי על הפגנה מוסלמית גדולה שהתקיימה בעיר זו בעד פלסטין ה'כבושה', לא מאמין שפגישה שלנו עם ציבור כגון זה יסתיים בחיבוקים ונשיקות מלאי דמעות התרגשות.

השוק המרכזי מקורה, ומרכולתו היא לא רק דברי מאכל, אלא בעיקר מוצרים לגינה, פרחים, אגרטלים במיליון גוונים, דישון, כלי חרסינה, ושאר ירקות.

אֵימה למרגלות האלפים

יום למחרת אנחנו על הרכבת, מתחנת הרכבת שבעיירת הנופש 'ריבה דל גארדה' היושבת על צפון האגם, אנו ממשיכים על אוטובוס מקומי צפונה לאורך האגם, בדרך נבקר במובי'לנד, וננסה לטפס על ההרים המושלגים למפרע שמסביבו.

את פנינו מקבלת עיירת דייגים איטלקית, מסעדות סובבים אותה, ועיקר תנובתה היא מוצרי מאכל, אנחנו עוצרים בפתח ה'לונה פארק', מתקנים מעוררי צמרמורת ורכבות גורדות שחקים מקבלות את פנינו בפרצוף מאיים.

המקום יחסית ריק, מה שלא מצריך מאיתנו תור כאורך הגלות בכניסה לכל מתקן. כדרכם של מבוגרים עת עולים על מתקן לונה פארקי מעורר אימה, גם אצלי...

החוויה נעה בין "בשביל מה אני צריך את זה?!" ברגע העלייה, שעה שהעיניים פעורות למקסימום האפשרי. ו"אךך..זה היה כיף..היה שווה כל רגע" מיד ברדתי מהמתקן האינקווזיצוני, כשחיוך מלא עונג ממלא את הפנים.

לאחר שעות 'בטלה' ארוכות בין 'מכונות' הלונה פארק, אנו ממשיכים ליעד הבא 'מלצ'סינה' (העיירה שממנה יוצא הרכבל)
הנהג מסמן לנו בידו בביישנות איטלקית לא אופיינית, כי זה מקום יעדינו.

העיירה הקסומה 'מלצ'סינה' ושלטיה המסוגננים, מסבירים פניהם לתייר, התור לרכבל ארוך מאוד, בית ספר מקומי קיבל כנראה מודיעין על בואנו והביא הנה לטיול מאות מתלמידיו דווקא עכשיו.

הרכבל מחל בטיפוסו, הכרוז מריץ משפטים ארוכים באיטלקית, אף לא מילה אחת באנגלית, לפי ארשת פניהם של חבריי לקרון, מדובר בהוראות בטיחות.

האגם הנפרש לעיננו מרהיב ומזכיר לרגע את הכנרת מצידו של הגולן, פסגות ההרים מושלגות למרות שהקיץ במלוא עוזו, תחנה ראשונה מנקזת מעט 'נוסעים' החוצה, ומאווררת את חלל הקרונית.

מבעד לשמשות אני רואה צריפוני עץ עתיקים במעלה ההר, "בחורף, זהו מקום הסקי הגדול ביותר באיטליה, וכל צריף כאן הופך למכרה זהב עבור בעליו" מסביר לי אחד מעמיתיי למסע אל ראש ההר, "זה מסעדה.. והנה שם ממול הצריף השחור הופך להוטל בחורף" הוא מוכיח את ידענותו.

האויר הצונן של האלפים

אנחנו יורדים מהקרונית, הרוחות סבירות, אולם האוויר קריר וצונן כיאה ל'הרי אלפים', הבדלי מזג האוויר בין הגיא שלמטה לבין הטופ למעלה, הוא תהומי, גושי הקרח סביבנו והלבן הניבט מהרכס הסמוך היותר גבוה, מספר את הגובה הרב בו אנו נמצאים.

צוקים מחודדים ושיפועים מפותלים מכל עבר, המוטות התקועים באדמה מסמלים שבילים לחובבי הסקי הרבים הגודשים את המקום בחורף, עת השלג מכסה בכמה מטרים את מורדות הרכס.

צריף בית המרזח בולט מאוד, ופעיל אף בקיץ, שתייה חריפה ואירופה, תמיד היו חברים טובים בלב בנפש ובעיקר בפה, בכל עת זמן ותקופה, לא השאירו האחד את חברו לבד.

גלשנים ורחפנים מנסים את כוחם, בדהייה אל המעמקים הכחולים שלמטה, ומשתלבים היטב עם הנוף היפהפה שסובב אותנו מכל עבר.

האגם נפרש מול עינינו, כמעט לכל אורכו, הראיה מעט קשה דבר המעיב מעט על הצפייה, המצלמה הצמאה לתפוס מרחק גדול יותר, נאלצת ללמוד להסתפק במועט.

עיירת הדייגים, והצנצנת הכשרה

על אחד מספסלי העץ הפזורים במקום, אנו פוגשים בזוג ישראלי בגיל העמידה, "אנחנו בחורף אוהבים לבוא הנה לסקי, עניין אותנו פעם אחת כיצד נראה המקום בקיץ" הם מספרים, ולא שוכחים להתפעל "אתה מבני ברק?!" כיאה לישראלי שטוף ערוץ 2, שבטוח שבני ברק וגטו חד הם.

לאחר תפילת מנחה, בצידו של המצפה והגדר העוצרים את המבקרים מלהמשיך הלאה למורד הצוק, אנו בדרך חזרה אל האגם הכחלחל, בדרך ניתן להבחין בפרות נטולות דאגה, מלחכות עשב בהנאה.

בשוק המקומי והקטנטן אנו עושים מיקס מפירות וירקות שרכשנו במקום, ואף מוצאים למרבה ההפתעה קופסת שימורים שכשרות 'או יו' מנצנצת מהתו שעליה, גם שד לא יידע להסביר מהיכן היא הגיעה הנה.

מהבית אל המים

בתי העיירה בנויים ממש על שפת האגם העמוק, מבין הסלעים עוגנות סירות דיג פרטיות המסגירות את עיסוקם של התושבים, וממרפסות הבתים יורד סולם ישר לתוך המים.

האגם שמימיו מגיעים היישר מהאלפים הסובבים אותו, בצידו הזה, עמוק ולא מאפשר רחצה.

"אם תרצו לרחוץ במים, תעלו על אוטובוס, שעה נסיעה ואתם בצידו השני של האגם, שם יש חופי רחצה" מסביר בעל בסטה מקומי.

אני מוותר על התענוג, אם בכל זאת תחשק נפשי לרחוץ במימי האלפיים, ארכוש בסופר, מס' בקבוקי 'סאן בנדטו' וארחוץ במימיהם, אני מנחם את עצמי.

כשתיקינו על גבינו, משקפי השמש על אפינו, ומצב רוחנו אי שם בשמים, אנחנו על האוטובוס המוביל לתחנת הרכבת.

משם אנו ממשיכים לסוף שבוע בעיר שכבר מזמן הפכה לשם של אגדה: 'ונציה'. ועל כך בפרק הבא.