כשיעקב וידר ניסה ליישר את מגדל פיזה

הרכבת ריקה כמעט לחלוטין, אני מנסה להראות מקצועיות במלאכת ה'חפירה', ומנסה לפתח שיחה עם החבר'ה הצעירים היושבים בספסל שלצידי, הם מביטים בי בתימהון כאילו זה עתה אתון פתח את פיהו ויידיש על לשונו ('זהו ניסיון הדו שיח אחרון שלי על אדמת איטליה' אני מבטיח לעצמי).

"פיזה", מכריז שלט ענתיקה שמקובע בתחנה המנומנמת של העיירה הגדולה. אנחנו יורדים לעיר הידועה בזכות מגדלה הצנוע-המקפיד להוריד את ראשו בענווה. בעיניי רוחי תיארתי את המקום שוקק חיים תיירותיים, אולם מס' התיירים שנתקלנו בהם בדרך היה מועט.

האנשים עסוקים ראשם ורבם בפרנסתם ובחיי היומיום, ובניגוד לרומא בירת התיירות של אירופה, כאן המידע לתייר ניתן בקמצנות.

אנו מחפשים את המגדל המוטה, ולמרות כל תעלולי הפירוטכניקה לא הצלחנו להסביר באמצעות הידיים את מבוקשינו, בעזרת כלי מדהים שחברי הצטייד בו מראש, 'אינטואיציה' שמו, הצלחנו לעלות על האוטובוס הנכון.

אוטובוס בני ברקי, במרכז פיזה

החלטנו לנסוע לכיוון ה'עיר העתיקה', האוטובוס שעליו עלינו, הזכיר לי לרגע את קו 400 בימי בין הזמנים, המוני אנשים דחוסים ראש לראש, בקופסת מתכת נטולת מזגן.

העיר חייה את חייה, ובניגוד לרומא בה התיירים בראש כל חוצות והתושבים נחבאים, כאן ניתן בהחלט להבחין באיטלקים במפגש עין מול עין.

מבין הבתים העתיקים והאוטנטיים שנראה כי יד אדם לא דאגה לחיותם ונשארו דוממים כגלמים מאז הקמתם. יוצא נהר צנוע.

כאן עצר הנוסע היהודי המפורסם רבי בנימין מטולדא, וסיקר במכחולו השופע את עיר הנמל ששלטה ביד ברזל בשוק המסחר האיטלקי.

ברשומותיו כתב ר' בנימין על פיזה, שמלך לא שלט בה (דבר מופלא ולא מקובל בימי הביניים) אלא שופטים ניהלוה.

האוטובוס עוצר, "לַאסט סטַאטִיאוֹן" מסלסל הנהג בקול צרוד ומביט בנו מבעד למראה, כשהוא הופך בין רגע למורה הראשון שלנו לאיטלקית. על פי שפך תכולת האוטובוס הזורם אל הרחוב הסואן, אנחנו מבינים שזוהי התחנה האחרונה.

'פיאצה דיי מיראקולי'

הנה אנחנו מול חומות 'פיאצה דיי מיראקולי' (כיכר ענק המוקפת חומות, שבמרכזה המגדל הידוע), מגדל הפעמונים כפוף הגב, מבצבץ מבעד לחומות העתיקות, שאותה עוטפים רוכלים שחורי עור ששפתם אינם איטלקית, ומלבד את עצמם מוכרים הכול.

נדמה שהעירייה לא מתירה את כניסתם של הרוכלים הללו למקום שבאונסק"ו הכריזו עליו כאתר מורשת עולמי, זאת כיוון שכשמיד כשחצינו את השער, נעלמו לפתע, ובמקומם צצו חנויות אקסקלוסיביות מנוהלות ע"י איטלקים, ומרכולתם-מיני מזכרות, שמדבקות ה'מייד אין צ'יינה' שבתחתיתם אינן מסתדרות לנו עם מחיריהן הנושקים לשמיים.

את אכזבתי הקלה לא אסתיר, ציפיתי לראות מגדל שראשו בשמיים וסופו נראה רק לאנשים שמיקרוסקופ במשקפם, אולם למרות יופיו, מקרוב הוא נראה נמוך יותר מאשר הצטייר במוחי טרם ביקורי.

מולנו נמצא בית החולים לפצועים ששבו ממסעות הצלב האכזריים. סמוך אליו מבנים מרשימים עשויי שיש לבן ובוהק, שבהחלט קוראים לצופה להיכנס ולחוש אותם אף מבפנים, אולם עקב תכולתם ה'לא יהודית' החלטנו לוותר על הכניסה, ממקום זה יצאו צליינים רבים לארץ ישראל לנסות ולמחוק את שאריות העם השנוא עליהם כ"כ, מעל פני האדמה. בית החולים העתיק ששימש לצליינים, מקום מרפא, כיום הפך למוזיאון.

בית כנסת יש גם בבני ברק

השעון המשיך בריצתו וזמן בוא הרכבת ממש קרוב אלינו, כך שלצערנו נאלצנו לוותר על תוכנית הביקור בבית הכנסת העתיק של קהילת 'פִיסַה' שפועל 500 שנה ברציפות עד לימים אלו, ובבית הקברות הסמוך לחומות, שיהודי העיר נקברים בה כבר יותר מ800 שנה.

אנו על הרכבת בדרכינו ל'פלורנצה' (פירנצה בלע"ז), 'סנטה מריה נובלה..' מכריז הכרוז האוטומטי באיטלקית מתגלגלת, דבר שמבשר שאנו בתחנת הרכבת המרכזית שבעיר, האוטוסטרדה האנושית הנגלית לעיננו מעמידה בתחרות קשה את יריבתה רומא (עד לפני 130 שנה, פירנצה הייתה בירת איטליה), שילוטים מרצדים ואותיות אדומות פורחות באוויר ממלאות את חלל התחנה, ומכל עבר המון איטלקי שריצה ברגליו ואיטלקית חיננית בפיו.

העיר קלה להבנה גם לבעלי קושי בעניין זה, כמוני, ואנו מהר מאוד בפתח ה'מלון', אנו מטפסים ללובי המלון, מכל קומות הבניין דווקא בקומה שלישית 'חכמי' פירנצה בחרו להקים את ה'לובי'.

לא, אין זכר למכונה המופלאה המכונה במחוזותינו בשם 'מעלית', הבחור החביב בקבלה לא מרוצה כנראה מהמשקל שהשלנו מעצמנו עד כה, ומשגר אותנו עוד 3 קומות, לחדרינו על תיקנו ומזוודותינו.

מתנשפים ומיוזעים, כשהמקום היחידי בנו שעוד מצליח לנשום הוא האוזן, אנו 'שמחים' לגלות שחלון החדר מופנה לתוך חלל הבניין ולא לחזית. 'כפרת עוונות' מפטיר חברי, בהחלט מנחם.

ארץ הרנסנס

אנו נחים ויוצאים לתור את ארץ הרנסנס, חצינו את השוק היפיפה והססגוני, בסמטאות הצרות בולטות מאוד רכבי הנעל הצהובים (רכב קטנטן שאיש 'בעל מידות טובות' גם את שפיץ נעליו לא יוכל להכניס לתוכו), בעל שני מושבים, וזאת כיוון שסמטאותיה של פירנצה זעירות הן, ואי לכך יכולת התמרון בהן קשות, גודל הרכב פה בהחלט קובע.

אנו חוצים את 'כיכר הרפובליקה', מקום שהיווה את ה'פורום' (קריית הממשלה, בעידן הרומי), ומאות שנים לאחר מכן במקום זה ריכז 'קוזימו דה מדיצ'י' את יהודי העיר לתוך ה'גטו' שביצר על כיכר זה. ברחבתו קרוסלת סוסים עתיקה לילדים, ואת סופה מעטר עמוד עתיק שפסל בראשו.

אני מחפש זכר להימצאות היהודים במקום, אך לשווא. לצערי, אין אף אזכור על בתי הכנסת שהיו במקום (אחד נוסח יהודי ספרד, והשני נוסח יהודי איטליה).

ביום השני אנו צועדים בתוך הסמטאות ובתיה הגמדיים, ולפתע מול עיננו אנו נדהמים לראות את ה'סטנה דל פיורה' מבנה מפלצתי ענק ממדים, העוצמה ומכת הפתע שבה ראינו את המפלצת הרנסנסית הותירו אותנו בפה פעור.

לקח 200 שנה עד שהושלמה בנייתו לחלוטין. את ראשו מעטרת כיפת ענק, אנו בכניסה, תמורת 19 אירו מעלית תגרור אותנו אל על. ויתרנו. "נסתדר, זה 100 שקל, לא חארם?!" התעורר לו יצר ה'חסכנות' משנתו.

הטיפוס יחסית קל, אולם מבין החריצים צפיתי במראה האנשים שלמטה ההופכים גמדים ממדרגה למדרגה ופחד הגבהים הרים שבתוכי את ראשו.

זהו, אנחנו למעלה, מדרכה צרה עוקפת את הכיפה האדומה ומוסגרת היטב, פירנצה של מעלה כה שונה והפוכה מחברתה שלמטה. כאן היא זועקת בשתיקתה, ביופייה הצבוע בצבעים עזים, ובגגותיה האדומים דוממים למראה נהר ה'ארנו' רחב הידיים המתפתל כנחש בין רגליהם, ואילו למטה, העיר סואנת רועשת חיה ובועטת, ולא דוממת אף לא לרגע.

"שלא תעזו לאחר, זה לא איצקוביץ כאן..."

לאחר שטעמנו שבענו וברכנו (לשלום), המשכנו בדרכינו לעבר 'גני בובולי', הגנים המפוארים שבנו בני משפחת מדיצ'י סביב לארמונם, כדי שאף הכוכבים ממקום שבתם יוכלו לראות כמה היא גדולתם ומעשה ידיהם.

הגנים מטופחים, עצומים, ומלווים בריכות ומפלים שמימיהם נשאבים היישר מהנהר. כמות הדשא שבהם יכולה בהחלט לספק לזמן ממושך, את הוויטמין הירוק שכה חסר לנו תושבי בני ברק.

אנחנו חוצים את 'פונטו וקיו' הגשר העתיק ששרידיו נטועים במעמקי הנהר עוד מימי הרומאים, את שני צידי הגשר מלווים בנאמנות חנויות תכשיטים, כשמחלונם מציץ בחיוך רחב, נהר ה'ארנו' המקסים ביופיו.

מולנו ניצב חב"דניק חייכן שעל ה'קפלוּטש' שלו לא מוכן לוותר, גם לא על גביו של גשר רומאי במרכז עיר שיהודייה גם בימים אלו מקפידים שאת ראשם לא תעטר כיפה חשופה לרקיע.

תחקרנו אותו על שעות התפילה בבית כנסת הגדול, "שלא תעיזו לאחר, זה לא איצקוביץ פה.." הוא הוסיף. לא ידענו כמה צדק. "בדרך כלל פתוח רק בשבתות, אולם מחר יש אזכרה" הוא מוסיף, "נפלתם על יום טוב".

קמים מאוחר, כרגיל

יום הבוקר הגיע, כדרכי ב'קודש', קמתי הרבה מעבר לשעה הנקובה בשעון המעורר, 20 דק' ההליכה עד לבית הכנסת הפכו ל-9 דקות של ריצה, הגענו מתנשפים רק כדי לכבד את השומר הגוי, לגעור בנו על האיחור, "תן מינט!!!" הוא ספק צועק ספק צורח... לא עזרו תחנונינו שהגענו היישר מישראל במיוחד לבית כנסת זה ("עד איטליה השפעתם הרעה של סבותיי הייקים הגיע?!" אני תמה לעצמי).

בית הכנסת עוצמתי וגבוה, את יופיו וכיפותיו הירקרקות ניתן לראות מכל פינה בעיר, לימינו מסעדה יהודית אקסקלוסיבית, עם שלט המתפאר בכך שמוצריו מגיעים מישראל (הנה, כאן 'תוצרת הארץ' נחשב כמותג), וממולו שוכן בית ספר יהודי מוקף במצלמות אבטחה.

בחצר בית הכנסת הוקם המוזיאון היהודי ליהודי פירנצה שהייתה אחד מקהילותיה הגדולות והמשפיעות של אירופה בימי הביניים. לפני שנפרדנו לשלום מהשומר כבד הלב, שאלנוהו כמה הגיעו היום לתפילה, תשובתו לא גרמה לנפילתנו ארצה, "שלושה אנשים".

חלב עכו"ם

בהמשך הרחוב חנות מכולת אינטימית שכל מוצריה כשרים, המוכר הצעיר התברר אומנם כגויי אבל מבחינת הידע הכשרותי שלו, בהחלט יכול היה לפאר את הספסל הקדמי של כינוס משגיחי הכשרות.

"לא חלב נוכרי... פה לא מוכרים חלב נוכרי... הבעל הבית אורתודוקס... חלב נוכרי לא טוב", הוא מרים את ראשו בגאווה ויורה לחלל המכולת הקטנטנה, צרור מילים אנגליות מתובלות בצליל איטלקי קופצני.

בתום נאומו, אני פותח את המקרר, ומולי ניצבת לה שקית חלב, עליה כתוב בהדגשה ובעברית: 'חלב עכו"ם'.