מוצאי שבת, שעון האורלוגין העתיק שנלקח אחר כבוד מבית סבי ז"ל בירושה, תוקע בעוד מס' רגעים בקול גדול את שלושת התרועות, המסמלות שהבוקר אוטוטו בפתח. אני דוחף לתיק את התפילין, וזהו! יוצאים לדרך... ארבעה חברים, ארבעה תיקים והמון מצב רוח.
היעד הוא: הר סיני. במקום בו עמדו אבותנו לפני אלפי שנים וקיבלו את התורה. וההתרגשות הרבה שלנו בהתאם.
רק יום לפני כן החלטנו על הנסיעה, ומכיוון שאיש מאיתנו אינו בקיא ב'הלכות סיני' ומעולם לא דרכה כף רגלינו במקום זה, כל היציאה נעשתה באופן ספונטאני במלוא מובן המילה.
הדבר היחידי שידענו על המקום הוא-שהר סיני מכונה בפי המקומיים ג'אבל מוסא/סנטה קתרינה, שום דבר לא מעבר.
שעות הנסיעה הרבות לאילת הרחוקה עוברות ביעף, אנחנו חולפים על פני העיר המתעוררת לעוד יום עבודה, ממשיכים על הכביש בואכה גבול טאבה, בחניון העפר המאולתר אנחנו מגלים את אשר שיערנו: הישראלים ממושמעים ולא יוצאים מצריימה! החניון שבחודש קייצי זה, היה בשנים עברו מפוצץ ברכבים עד אפס מקום, ריק כעת כמעט לחלוטין.
אנחנו אוחזים בתיקינו מחליפים איש איש את כיפתו במצחייה, כאן בשונה מאירופה ההחלטה של כובע או כיפה, תשפיע מיד.
עם תחילת הצעידה לעבר הגבול, בכניסה למסוף המחבר בין אילת לעולם שמעבר, עוצר אותנו איש ביטחון ישראלי, מביט בתמהון בחזותינו ה'חרדית', ולמרות שפיו לא השמיע זאת, ממש יכולנו לשמוע אותו זועק עד צורח "מה, השתגעתם?! ככה עם הכיפה לתוך לוע הארי המורעב?!" (את הגבול בטאבה לא מאיישים חיילי צה"ל אלא גוף חיצוני שמופעל ע"י רשות שדות התעופה האחראיים על הגבולות).
הוא שואל אותנו האם אנו מעודכנים ש"מסוכן להכנס לסיני..." ותוך כדי הוא דוחף לנו עלון מבעית של המועצה לביטחון לאומי ובו אזהרות מכל הסוגים המינים והגדלים... נענענו בראשינו לחיוב.
אמנם אז, אחד מהחברים חש לפתע פיק בברכיו ושקל לעבור למצב רוורס, אולם אחר מסע שכנוע, שלו אדם זר שומעו, היה משוכנע כי נציגי הממשל המצרי נמצאים מולו ולא ארבעה בני ברקים חצי עבדקניים, הצלחנו לשנות את דעתו.
זהו זה, אנחנו צעד אחד כבר בפנים. עוד מס' בדיקות ואנחנו צועדים היישר לפרוזדור המוביל לצד המצרי.
בדיוטי פרי ה'ישראלי' סיפרה לי המוכרת, כי מאז ההפיכה כמעט ואין כניסה של ישראלים. רוב המבקרים הינם תושבי חוץ, או ישראלים בעלי דרכון זר.
כאן אפשר לחוש בחוויה מיוחדת שמדגישה עד כמה עוצמת ההסכם שחתם אנואר סאדאת עם מנחם בגין. מצד אחד של השער שני צעירים ישראלים, מן העבר השני חייל משופם ומסורק למשעי לבוש כולו בלבן, משל היה שף במטבח יוקרתי בקהיר, ולא שוטר גבולות זוטר במדבר סיני הלוהט מחום המדבר.
הסברנו לחייל שפנינו מועדות לג'אבל מוסא, "נייס פלייס" הוא מחייך אלינו וחושף זוג שיניים אומללות, שנותרו כגלעד זיכרון לימים יפים יותר.
מרגע זה הבנתי מדוע הממשל הישראלי לא סומך על שירותיהם האדיבים של המצרים: מובילים אותנו למכונת שיקוף ענתיקה שנראתה כאילו עדיין שם מזמן המסע של בני ישראל במדבר, ומסתבר, שגלאי המתכות שבו-מצפצף רק בעת שאין על הנבדק מתכת, אחרת אין הסבר לזה שכשהורדנו את המפתחות, השיקוף צפצף, אולם כשהחזרנו אותם לכיס - הפלא ופלא המכונה דממה כקרפיון.
הבדיקות שטחיות לחלוטין, לו רצינו היינו יכולים להעביר אף טנק מבלי שאף לא אחד מהחיילים המנמנמים ישימו לב לכך, עוד מעט טרטור מצד פקידי הגבול המצריים המדושנים ואנחנו מעבר לגבול.
בגדול ניתן לומר שהיחס של המשטרה המצרית-הינו קר וענייני, לא פחות ובטח שלא יותר. עושים את הנדרש אבל לא מעבר... אפילו לא חיוך.
הדבר הראשון שיפגוש הישראלי החוצה את הגבול - הוא שיירה של מוניות כשנהגיהן עטופים בג'אלביות וכאפיות כמיטב המסורת הבדואית, כולם דוברי עברית טובה אף יותר מאשר הבדואים תושבי הארץ,
לאחר מו"מ שדיי נכשלנו בו, אנחנו עולים על מכונית הקאיה של חמיד, המכונית דיי חדישה אולם היא נטולת כל אבזור מינימאלי וכל ס"מ בה מנוצל על מנת לדחוף בו עוד מושב.
יצאנו לדרך, מימיננו ים סוף בולט בצבעו הכחול העז, בכל מס' דקות מחסום מאולתר של המשטר המצרי (זהו כוח שיטור מיוחד שמוצב בסיני ואינו נושא בנשק כבד-כפי שסוכם בהסכמי השלום).
לצידנו השמאלי אנו רואים את ג'זירת פרעון-אי הפרעונים, או אי האלמוגים כפי שמכונה בישראל על שם שוניות האלמוגים שמקיפים אותו מכל עבר, כשבמרכזו מבצר יפהפה, יש חוקרים שטוענים כי האי הוא למעשה 'עציון גבר' המקראי.
לאורך כל השהות התנדבתי ללא שנודבתי, להיות ה'ארכיאולוג' שבחבורה וכל בדואי שנקלע בדרכינו נאלץ לעבור מסע חפירות ארכיאולוגי-על המצב בימים אלו במצריים, וכיצד הוא רואה את ההפיכה,
רוב התשובות היו זהות לחלוטין כאילו נקראו מ'דף מסרים' שניתן בידיהם:
"ישראל מסוכנת לישראלים פי כמה וכמה ממצרים".
"אין אל קעידה.. אין אין! אם בא אל קעידה - וואלה אנחנו להרוג אותם לפניכם..."
"אתם דתיים אתם, (גם לשד אין מושג כיצד הוא 'עלה' עלינו שאנו דתיים) אתם יודעים טוף טוף אלוקים לא אוהב רוצחים אנשים... אנחנו אתם-אותו אַלוקים"
"תושבי מצרים מסוכנים לישראלים,ולא אוהבים ישראלים,בניגוד לבדואים שלא רק שאינם שונאים ישראלים אלא מתגעגעים לשלטון הישראלי ומעדיפים ישראלים מאשר מצריים..."
ועל כך הייתה אומרת סבתי ז"ל: "נו שוין".
אגב על פי הסקר ה'מקצועי' שערכתי לניקרים בדרכי, מבין המועמדים הנוכחיים-עמרו מוסא לוקח את הבחירות שם... אבל כולם הדגישו שזה לא משנה מי ייבחר, כל מי שלא ייבחר ימשיך להתייחס לבדואים בסיני כאל סרח אנושי, וכאל נשים (כך בהגדרה של אחד מהם...)
חצינו עוד כמה מחסומים (חלקם עשויים מפירורי בלוקים וקרשים שנסחבו מאתר בנייה...)
באחד מהמחסומים היה רגע מלווה בחשש, על גג ה'מחסום' עמד חייל משופם (לדעתי לא עובר את גיל ה17-18.. מה שלא הוסיף לנו מרגוע) כשבידיו תת מקלע עתיק יומין אליו מחוברת שרשרת ארוכה של כדורים וקנהו מכוון היישר לכיווננו... לרגע חשבנו שאנו פרנואידים ומפוחדים לחלוטין עד שהחלנו להזות, אולם לאחר העצירה, הנהג התבקש לנסוע מעט קדימה, והצעיר מלמעלה מסובב את הקנה בעקבותינו.
החייל ביקש מאיתנו את הדרכונים, לאחד מהחברים שהיה בעל דרכון צרפתי, הפספורט הוחזר לו במקום, ואילו שאר הדרכונים הישראלים נלקחו תוך כדי שהחייל מבקש מהנהג להתלוות איתו לבדיקה. ממקום מושבינו בטנדר הלוהט, זה נראה היה שידידנו הנהג מתווכח איתו נחרצות על דבר מה.
בראש העברנו הדרכות מעשיות כיצד אנו מזנקים החוצה מבעד לדלת, אם המטורף המשופם מתחיל לירות.. אחרי דקות ארוכות שדמו ל'שעות ארוכות', הנהג חזר והמשיך בנהיגה. זהו נוהל שגרתי, הוא סיפר, כיוון שהחיילים 'דואגים מאוד' לישראלים ולאמריקאיים שלא יאונה להם רע... הם בודקים דווקא אותם יותר מאשר את האירופאים והם זוכים לרישום מדוקדק בכל מחסום...
אינני יודע אם זהו כדור ההרגעה של הנהג לקראת המשך המסע לעומק סיני, או שזהו ההסבר האמיתי לאשר התרחש.
ממשיכים בנסיעה, חולפים על פני פיורד מדהים (מפרץ של הים אל תוך צוקים גבוהים), והנה הגענו לג'אבל מוסא, שם התנפלו עלינו כל יושבי ההר, השיממון פשוט נוראי, אנחנו ועוד 4 תיירים קשישים מפלורידה היינו היחידים שביקרנו באותו היום במקום.
בעל הקיוסק כמעט דמע בפנינו שנציץ במרכולתו, שמא נוכל לדלות משהו מאוצרותיו...
בזמן שחלקינו נובר באוצרות הבדואי, אחד מחובשי הג'אלביות סגר עם הנותרים על הדרכה (לא הצלחנו להבין מדוע אנו נאלצים לשלם על הדרכה בעוד הגמלים שסחבו אותנו למעלה ההר, נגררו בידי ילדים אומללים שבמקום לשחק 'מחבואים' עם חבריהם בכיתה הממוזגת, סוחבים אותנו שבעה קילומטרים לגובה הצוק בחום המטורף של המדבר...
בעת שחזרנו שמחנו שלא שעינו ליללות 'יצר הקמצנות', כיוון שכשירדנו החשכה שלטה לחלוטין במקום ובוודאות היינו טועים בדרך.. אפילו הירח באותו היום יצא משום מה לחופש.
עלינו על הגמלים והתחלנו בטיפוס, בכל מס' מטרים נגלה לעיננו עוד רובד מהמראה המרהיב של צוקים משוננים ומדהימים שסבבו אותנו מכל עבר ומהפסיפס הצוקי המלהיב של הרי סיני.
באחד מהעיקולים, נגלה לעיננו מחזה מרהיב: בקעה כשמאחוריה צוק תלול ואימתני, הדבּת חג'אג', או בעברית: בקעת החוגגים. השם נגזר משיירות עולי הרגל הנוצרים והמוסלמים (וגם כמה יהודים ולא מעט נבטים) שעלו אל מנזר סנטה קתרינה ואל הר משה.
במרכז הבקעה, ניצבת סלע הכתובות. על סלע זה מופיעים שפע ציורים וכתובות שחרטו בו עולי רגל בני עמים שונים ותקופות שונות, כולל במקום אף חריטה עתיקה של מנורה בעלת שבעה קנים שככל הנראה נעשתה בידי יהודים אשר טיפסו אל ההר.
בצידי המעלה התלול,ולאורך כל הטיפוס ישנם שרידים עתיקים של מבנים שככל הנראה שימשו למגורי הנזירים בראשית המאה ה-4 עת נבנה המנזר הקדום, ובנייתו הושלמה בין השנים 527 - 565 בידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. חלק מהמבנים נסגר עם בד מפורר והפך למגורי המקומיים. מלבד הבד, המבנים נותרו כפי שהיו לפני 1500 שנה,ללא חשמל וללא זכר לברז מים.
הגענו לתחנה האחרונה, אנחנו נפרדים בצער מהגמלים, רוכשים בקבוק מים מינרלים (כך בכל מקרה, עפ"י הכתוב על הבקבוק) ומעתה מתחיל המסע האמיתי, הדרך תלולה ופראית, אנחנו עוברים מבין צוקים ומדלגים בכבדות מעל סלעים שנראה שלא פגשו מעולם כף נעל, כל פסיעה הופכת לקשה יותר ויותר, זה נראה שהטיפוס לא יסתיים לעולם.
אני מהרהר בקול, הכיצד זה שהאמנם זהו הרי סיני, והרי צלע הר זה, הוא הגבוה ביותר באזור, בעוד שכל זאטוט ידע לספר שהר סיני זכה שעליו התורה תינתן רק מכיוון שהיה הנמוך והצנוע בהרים, אינני מצפה לתשובה מהצעיר הבדואי שרץ לפנינו בקלילות כאילו לא מדובר בטיפוס על צוק, בראשו יש דבר אחד בלבד-הלירות המצריות שאמורות לעבור לבעלותו מיד בתום המסע.
אנחנו בישורת האחרונה,לצידנו מופיע הסימון הידוע המצביע על המקום בו אף מלך ילך בגפו. אני מציץ בתוכו ומוותר על התענוג, מסתבר שאמנם יש שלט המצביע על שירותים, אולם בתוך החדרון העתיק, מלבד בור מאולתר עמוס בזבובים ושאר מרעין בישין שבאו לשבור את רעבונם, אין מאומה.
אנחנו ממשיכים לטפס על שרידי המדרגות העתיקות, וזהו אני אמנם בקושי רב נושם אבל אני בפסגה! מסביב מראה מרהיב ועוצר נשימה, ובמרכז קפלה עתיקת יומין, שנראה על פי צבעה הבוהק ששופצה ומתוחזקת היטב בידי השלטונות המצריים, שמבינים שהמקום הוא מגנט לתיירות.
באחת מצלעות הקפלה, גרם מדרגות קצרצר מוקף בגדר, כאן מצביע ה'מדריך' עמד 'מוסא' וקיבל את התורה, אני כמו ישראלי טוב מדלג מעל לגדר ויורד למטה, שכבת אבן עתיקה חתומה היטב חוסמת לי את המשך המעבר, הסתפקתי בזה, ולצערי לא חשתי בקדושה אפופת מסתורין שעוטה אותי מכל עבר.
אני עולה בחזרה ומביט לכל הכיוונים, האם כאן קם העם היהודי, האם פה משה ראה את בני ישראל חוטאים בחטא העגל וניתץ בצער לרסיסים את לוחות הברית, או שמא טעות, וזהו כלל אינו מקום הר סיני התנכ"י?! אני תוהה לעצמי.
השמש כבר נוטה להיפרד מאיתנו ולנוח מעבודתה היומית הקשה מעל למדבר הצחיח, זה הזמן להיפרד ולהתחיל את המסע חזרה למנזר סנטה קטרינה אשר בתחתית ההר, שם ממתין לנו הנהג.
את הצעדה חזור אני מעביר בשיחה עם המדריך, הוא מספר לי כמה קשים חייהם של הבדואיים בסיני, וכי כל צעיר מעוניין בדבר אחד-לנסות להשיג כמה פרוטות ולנסות את מזלו מעבר לים, איטליה צרפת ואפילו ישראל...לטענתו, לישראל אין כל בעיה לאשר לו כניסה, אולם המצרים אינם מאפשרים לבדואיים המקומיים מעבר לישראל.
מובארכ כאלב (כלב), טנטאווי כאלב (מוחמד חוסיין טנטאווי-הרמטכ"ל המצרי השולט בפועל מאז הדחתו של מובארק) וכל מי שיבוא במקומם כאלב, אנחנו רוצים רק שלום וחיים טובים, אותם מעניין רק הכסף... חבל שישראיל לא כאן, כשאתם הייתם פה, היה כסף, היה גוד לייף! הוא מסיים כשכולו נוטף חנופה.
לאחר צעידה מתישה בחושך מצריים ולאחר מס' השתטחויות מלוא אפיים ארצה, הגענו מותשים למרגלות ההר. נפרדנו לשלום מהמדריך הצעיר והחלנו בנסיעה.
לכל אורף הדרך, אנחנו צופים נדהמים ממנהגי התנועה המצרית, הנסיעה מהירה עד מטורפת, שעה שהכבישים צרים מכדי להכיל שני רכבים, אורות משום מה מודלקים על האופציה החלשה ביותר, עד שבמרחק של מס' מטרים כלל לא ניתן להבחין בהם, אנחנו חולפים על פני עיר שוקקת ילדים, למרות שכבר קרוב ל11 בלילה.
הגענו לחושה שם נעביר את הלילה (חושה-מעין סככות עשויות קש,שיושבות ממש על שפת הים) שוממת לחלוטין, זו לראשונה שאני נמצא בסיני, אבל חברי שזו לא הפעם הראשונה שהוא מבקר בסיני, מתעקש ששהה בתאריך זה בשנה שעברה והחושות לכל אורך רצועת החוף, היו מלאות אדם עד אפס מקום.
במשך הלילה, היה נדמה לי שכל יתושי מצריים התאגדו יחד ופתחו עלי בתערוכת טעימות, לשמחתי הבוקר הגיע.
הבחור החביב על ה'דלפק' הבין כי 'דוסים' לפניו... עתה אני כבר משוכנע! יש להם 'גלאי דוסים'..!
הוא שולף לנו דגיגון עם סנפירים וקשקשים וצועק "כשר כשר... וואלק הכל בו (פה) כשר". אני משוכנע שגם יושבי הגדה הסעודית שמעבר לים יכלו גם היא לשמוע את הצעקה... אבל אנחנו הסתפקנו בסלט ירקות וקוקה קולה.
הנהג כבר המתין לנו דרוך כולו לשוב חזרה לתפוס מקום בתור המוניות שבגבול. שבנו חזרה לטאבה.
הדבר היחידי שהעיב במעט על המסע-היא 'קרבן הנדבה' שרשות המיסים גבתה מאיתנו. נאלצנו להיפרד מכל המוצרים שרכשנו בדיוטי פרי. מסתבר, שבמידה ושוהים פחות משלושה ימים מעבר לגבול, אסור להכניס לארץ מאומה, וזאת על מנת להגן על העסקים באילת, בכדי שתושבים ישראלים לא יעברו את הגבול, ירכשו מוצרים במחירים של סיני ויחזרו מיד ארצה.
לסיכום-לדעתי, בעיני המבקר, לא ניתן לראות את הסיכון הרב שבמקום, כפי שמציגים זאת (ובצדק) במע' הבטחון. המראות המדהימים והשקט מספקים אשלייה של ביטחון, אבל כנראה שמאחורי זה מסתתרים דברים אותם לא ראינו.
מי אני שאמליץ לבקר בניגוד להמלצות גורמי הביטחון, אולם אם החלטתם בכל זאת לקחת סיכון, חשוב לא לשכוח ליישם את השיטה היהודית העתיקה של "חשדהו וכבדהו", בפרט כאן בארץ מצרים.
