ההכנות להקבלת פניו של התינוק החדש שהצטרף למשפחה תפסו את מנחם-האב, לא מוכן אפעס. וכשאני אומר לא מוכן, אני מתכוון לכך שכל עצירה שלו בסיבוב הקניות הקדחתני משהו עלתה לו בדו"ח חניה, כולל חניה חצופה בחניית נכים, כשהוא מצידו, מיטיב ללכת ב"ה על שתי רגליו ואף על אגודלי ידיו בשעת הדחק.
ברוך המפליא לעשות, קל לרבים מאיתנו להזדהות עם "ההתרגשות הטבעית" שאחזה בו, למשמע הבשורה שאך לפני מספר שעות הפך לאב מאושר (לראשונה!) והביאה אותו לבלבול החושים הזה.
אולם, מה שבאמת עוכר שלווה מבחינתי, שזו לא הפעם הראשונה שמנחם "מתבלבל" כך בדרכים... רק לפני מספר חודשים, מסיבה שטרם הצלחתי להתחקות אחריה, נכנס מנחם לכפר עוין שמעבר לקו הירוק באישון ליל, בעוד הוא מחפש את היציאה לכיוון תל-אביב מאחד היישובים שלחוף הים התיכון באזור השרון.
ומעשה שהיה כך היה: מעבר להיותו איש רב פעלים וברוך כישרונות בתחום הפיננסי, מנחם ניחן ביכולת נדירה לרתק קהל מאזינים, בריכוז גדול כלל שיהיה. משכך, "מחלטר" מיודענו מנחם בהנחיית אירועים ושעשועונים, כשבאמתחתו יכולות נדירות לפרוט על ליבם ועל מיתרי צחוקם של שומעי לקחו ומאזיניו הכרויים לדבריו.
באחד מחודשי החורף דאשתקד, הוזמן מנחם להנחות חגיגת אירוסין רבת משתתפים באחד מיישובי השרון היוקרתיים. באלתור חובבני משהו, ללא תמיכת ה-GPS, הצליח מנחם להגיע למקום היעד, תוך כדי עמידה בלוחות הזמנים.
למרבה הצער, ביציאה מהאירוע, בהסתמך על זכרונו ועל חושיו המחודדים, וויתר מנחם על הדרכה ראויה ויצא לדרך באופטימיות מרקיעת שחקים, כשהוא סמוך ובטוח שתוך דקות ספורות יעלה על כביש החוף בדרך העולה לביתו.
ולא שלא דיברו וכתבו לפניי הררי מילים וסיבות, מדוע עדיף לתכנן מסלולים מראש, כן, גם במחיר של יציאת "חנון רכרוכי". בסופו של דבר, תרצו או לא, תכנון המסלול מראש חוסך לך זמן יקר ודלק יקר לא פחות שמתכלים בחיפוש אחר הכביש שסביבו אתה נוסע כבר רבע שעה ללא ידיעתך במהירות נמוכה, כשמאחריך משתרך פקק אימים וצפירות מחרישות אוזניים. ולא שהבעיה היא בפקקים בנינו. הפקקים מצידי יכולים להשתרך עד באר שבע ובחזרה. מה עם הספונטאניות הארורה הזאת שקופצת עלינו כשיוצאים לדרך מבלי להיות מתוזמנים ומתוכננים ואז אנחנו מוצאים את עצמנו חותכים בפראות בשנייה האחרונה למחלף המתבקש. יש ביטוי הולם יותר למונח ´חוסר אחריות´?
וגם, כמו במקרה של מנחם, לא תמצאו את עצמכם בלילה חשוך נטול כוכבים במקום זר, שלא נמנה על המקומות המועדפים שלכם ליציאות משפחתיות בלשון המעטה.
חוץ מזה שאני בכלל טוען שהיתרון של ה-GPS על יתרון האישה שלצידך גדול בהרבה. תחשבו על זה כך. נניח ופספסתם יציאה בנוכחותה של האישה, זה יעלה לכם בסדרת נזיפות שתחל ב-"אוף! אתה אף פעם לא מקשיב לי" ויסתיים במקרה הטוב ב-"אתה חושב שאם אתה גבר אתה יודע הכל, נכון?"...
למה לכם הסבל הזה חברים? לא עדיף עליכם הקול המכאני שבוקע מהמכשיר הדומם הקבוע בחלונכם: "התכונן לפניה ימינה בעוד כמאה מטרים ומיד שמאלה" ובמקרה שפספסתם, אף אחד לא ינזוף בכם ויציג לראווה את כל מקרי קשיות העורף בחמש השנים האחרונות, אלא יסתפק ב-"מחשב מסלול מחדש..."
נחזור ברשותכם לסופו הדרמטי של הסיפור כשמנחם מוצא את עצמו בשביליו החשוכים של הכפר המנוכר, כשהמילה היחידה בשפת המקום שהוא יודע לבטא בלי שגיאות היא "אהלן". מנחם דומם מנועים בכדי לא למשוך תשומת לב, למזלו, השעה המאוחרת כבר הבריחה את כולם לבתים והמקום היה נראה כאילו נתון כולו בעוצר. אבל הלב של מנחם... דפק בעוז ובעוצמה כשהוא מנסה בכל כוחו להתרכז במקשי הדיבורית הקבועה ברכבו בחיפוש אחר חבר שידריך אותו הרחק ממקום חרון-האף הזה.
סוף טוב הכול טוב, מנחם מיודענו נעזר בחברו מוישה שהתקשר לחבר נוסף ישראל שגר באזור והוא נחלץ חושים לטובת הצלתו של מנחם מרדת שחת... נו נו, זה טוב שיש חברים עם תושייה מוכחת, אבל בינינו, כל זה היה נחסך אם המסלול של מנחם היה מתוכנן מראש... לא חבל? לו רק היינו מתייחסים ברצינות לאזהרה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם!"
או כפי שנזפה בו אימו בנוכחותי: "אני הייתי מצפה ממך כאבא צעיר שתפסיק לאלתר ולהבא תתכנן את הנסיעות והמסלולים שלך, במקום להיקלע למצוקות האלה. אתה סתם עשית לי עכשיו דפיקות לב..." ואתם בטח יודעים כמוני שאמא תמיד צודקת...
