היה זה לילה קר מאחד מימות החורף.השעה הייתה שלוש בלילה לערך. חזרתי הביתה מחולון לכיוון נתניה דרך כביש החוף.
היה קר מאוד, כל החלונות היו סגורים. וכך נסעתי לכל אורך הנסיעה. מי שבעל ניסיון בנהיגה, בטח יודע שזו ערובה בטוחה להירדם על ההגה.
שלא תבינו לא נכון,אני נהג מאוד זהיר, אך מכיוון שלא נכנס כמות מספקת של אויר, הגוף נכנס למצב מנומנם.
תוך כדי הנסיעה, אני מתחיל להרגיש את אורות פנסי הדרך "מרוחים ומטושטשים". ואז בקצב שמתגבר העיניים עולות ויורדות ללא שליטה, והגוף נהיה כבד לאיטו.
התחושה הזאת של "תיכף אני מגיע" לא עזרה פה, אלא כנראה רק גרמה ליותר נזק. בבת אחת, לאחר מצמוץ יתר של העיניים, מצאתי את עצמי מקבל חבטה חזקה עם הרכב בתוך קיר הבטון המפריד בין נתיבי התנועה.
נבהלתי מאוד ונכנסתי ללחץ. בטיפשותי, אני יוצא ובודק מה קרה לרכב ולא ממש מתייחס למצבי הבריאותי. בעודי מהרהר על שאירע לי, מתרחש דבר מדהים שלעולם לא אשכח. כמה שניות לאחר האירוע, נעצרה מכונית מאחוריי (תבינו שהרכב עצר ליד מכוניתי שהיא נמצאת באי התנועה בין הכבישים - דבר שהחוק אוסר).
יצאו ממנה 3 גברים צעירים בשנות העשרים שלהם. הם היו נראים די גבוהים וחסונים. האחד לקח את רכבי לצדו הימני של הכביש, השני אחז בי, ככל הנראה מפני שראה אותי מאוד מבולבל ונפחד, והעביר אותי את הכביש בזהירות. והשלישי לקח את רכבם בשולי הדרך הימניים כנדרש בחוק.
עד היום קשה לי לתאר במילים את התחושות מהמקרה. התחושה החזקה ביותר היתה - אי היכולת לפצות פה בכלל. תחושה של מעיין 'פלסטר שאינו נראה' שהונח על פי ואומר לי "עכשיו אל תדבר ותסתכל היטב". כל גופי היה משותק, ולא אגזים אם אומר שהרגשתי כאילו מישהו הקפיא אותי, לא הרגשתי רצון (וגם לא יכולתי) להתנגד, אלא אפשרתי לדבר לקרות. כשאני חושב לעצמי "אולי באמת בורא עולם מאותת לי משהו?"
בדרך כלל שאדם נקלע לסיטואציה של מצוקה, ניגשים אנשים לבדוק מה שלומו אולי לעזור במעט ותו לא, אך במקרה הזה הדבר היה שונה בתכלית ממה שהכרתי, האם באמת אנשים יכולים להיות טובי לב עד כדי כך? גם ככה עשו די והותר בכך שפינו את הדרך ועזרו לי להגיע למקום מבטחים. אני לא ציפיתי למעבר לכך.
זה מה עשו אותם השלושה
שניים מהם פתחו את המטען האחורי,הוציאו גלגל החלפה וג'ק (מבלי שביקשתי או פיציתי פה בכלל). והחליפו לי את הגלגל תוך חמש דקות. כאשר השלישי אוחז בי ובודק לשלומי מבלי לאמר מילה אחת
כל הזמן הזה, אני משותק קפוא וחנוק ,לא יכול להוציא מילה. האירוע ארך כעשר דקות בערך. בסיומו ניגש אליי הבחור שעמד לידי והמילים היחידות שאמר לי היו: "פתח חלון אה? זה מסוכן", נכנסו לרכב, לא אמרו שלום או כל מילה אחרת.
השלושה שהיו בעלי מבטים חתומים ורצינים על פניהם, נסעו להם כאילו לא היה דבר.
עמדתי דקות רבות בהלם מוחלט. אפילו תודה לא יכולתי להוציא, הדלקתי את הרכב ונסעתי. חזרתי הביתה עם הרבה מחשבות שצצו בראשי על מה שאירע אך זו הפעם הראשונה והחזקה ביותר שהרגשתי שבורא עולם איתי.
כיום זכיתי להיות בעולמה של תשובה למעלה משש שנים. נשוי באושר ואבא גאה לילדים מקסימים.
האירוע הזה, חיזק בי את הידיעה שיש בורא לעולם ומאז אני מנסה להעביר את המסר של "תעצור רגע ממירוץ החיים ותתחיל להסתכל על החיים", תבין מה תכליתך בעולם הזה ואיך תוכל להיות אדם טוב יותר.