בתום הטקס הקפוא והמעוצב ברחבת המוסדות הלאומיים בירושלים, ניגשתי לרב חיים עלול, חמיו של נרצח טולוז הרב סנדלר השם יקום דמו, וניסיתי לברר איתו מה טיבו של זכרון יהודי, על פני מקבילו הנכרי. "זכרון נכרי, הוא חד פעמי, אולם זכרון יהודי הוא נוסך בנו כוחות כל רגע. הוא פועם כל הזמן".
אם תרשו לי לומר, הטקסים הרשמיים הססגוניים לעייפה, אינם זכרון של ממש. יום הזכרון והקרנבל התקשורתי המחוייב מתוקף היום, אינו אלא כלימה לחייל שנלחם בגבורה "הירואית", שכן דקת דומייה לדוגמא, יש בה אמירה של, כביכול: "הקדשנו לך דקה, גיבור וכביר עוז שלנו, מעכשיו נזרוק אותך לאשפתות". האמירה העולה וזועקת מהיום הזה היא, כי יום אחד מעריצים ומהללים את עוז רוחם, גומרים את הלל בסיפורים מצמררים ומעוררי דמעות, אך יום אחר, שמות אלו לא יזכרו על פינו.
אין כל ספק, שהיום הזה, כמו גם הזיכרונות האחרים הקפואים והסדורים, אינם מעניקים כבוד לנפטרים, אלא רק "ממיתים" אותם כל ימות השנה. הימים האלו הם אות כלימה למדינת ישראל.
בטוחני, כי הרב סנדלר עצמו, לא היה אוהב ומחבב, בלשון המעטה, את הטקס הזה שנעשה לשמו ולזכרו, במסגרתו הדליקה רעייתו, אווה, נר, כשדמעות נשרו מעפעפיה. איך היא עצמה כתבה במכתב מיוחד שהנפיקה מתחת ידה המותשת? "הזיכרון הוא להמשיך את מעשיו בחיינו. להדליק נרות שבת, וכו'". כי זכרון אחר, איננו אלא "שכחה" מתנכרת שצבועה בצבע של "זיכרון".
ניצול השואה האיומה, הרב הראשי הרב ישראל מאיר לאו, אם אין דעתי מטעה אותי, משיב תדיר על השאלה שמוטחת בפני החרדים על שלא סוגדים לצפירה ביום השואה, כי זיכרון הנספים בקרב החרדים הינו צלול בהרבה מאשר אצל האחרים. אלו גורסים את משנתם בהיכלי הישיבות כל בוקר וערב וכי אישיותם צרובה עזות בלוח ליבם. זיכרון אחר, הוא קר ומנוכר, וכל מהותו סמלית, תקשורתית. כדי שיהיה פרוטוקול.