מידת הכרת הטוב, היא מהמידות הנאצלות והמתבקשות יותר בעם היהודי.
להעריך, לומר תודה, להחזיר טובה- אלו דברים שהיהדות שלנו מושתתת עליהן, אבן יסוד. קל וחומר לא להחזיר רעה תחת טובה. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לא להתנכר, וללעוג, ולבטל. אם שמענו על מקרה של החזרת רעה תחת טובה, אנחנו נצקצק בצדקנות, נוכיח בלהט, ונמסור את נפשנו על הלקאת מוסר חד משמעית.
ברור. הרי אנחנו אלופים בזה.
כחרדים במדינת ישראל, אנו נכון להיום נמנעים מלשרת בצה"ל, (ולא רלוונטיות כרגע הסיבות.) אף על פי שחוק הגיוס במדינתנו הוא חובה אפילו לנשים. נכון, אז אנחנו מכוסים מבחינה חוקית כרגע, ובתפילה על ההמשך. ונכון, אנחנו הולכים ע"פ דעת התורה של רבותינו. (הלוואי...)
נכון!
אבל כל אלו לא נותנים לנו את הפריבילגיה להתעלם ולזלזל, ועוד יותר מכך- למחות מחאה שממילא לא תשמע- אלא להיפך- תגרום לנו להיות פחות ופחות פוטוגניים בעיני החילוני המסתכל עלינו מהצד ומשתומם לנוכח חילול היום הקדוש שלו. היום אותו הוא מייחד לזכרו של בן או אב, אח או אחות, במלחמה שבה אנו אמנם משתתפים על ידי תורתנו ומצוותינו, אך עדיין מהווים אחוז אדום ומשמעותי בסטטוס המשתמטים.
אולי באמת הגיע הזמן שניקח אחריות ונפסיק להתפאר בזה שבזכותנו חיילים לא נהרגים, זה הרי לא חד צדדי. האם חשבתם פעם על הצד ההפוך? על כמה חיילים יכלו חלילה להיהרג על חוסר הזהירות שלנו במצוות, על לשון הרע, חוסר צניעות, על זלזול בכבוד רבנים והורים? הרי אין אחד מאתנו שיתוודה ביום כיפורים לחינם. ואנחנו עדיין ממשיכים לחשוב שאנו ראויים לגור בארץ הזאת בזכויותינו, ולא מבינים שאם לא ההבטחה של הקב"ה – כבר מזמן היינו עפים מכאן לכל הרוחות.
אז מעט הכרת הטוב, בטוח לא תזיק לנו. בטח שלא בימי ספירת העומר- שממילא מצריכים חשבון נפש על עניינים שבין אדם לחברו. וכל ישראל חברים, לא?!
מישהו פה אמר משהו על חוקות הגויים?!
מסופר על אחד הצדיקים ששרך את רגליו על מנת לאסוף צדקה עבור נשואיה של כלה יתומה. מדובר היה ביום חם מאד, שעת צהריים, והחופה ממשמשת וקרבה. עבר ליד קבוצת פוחזים והחליט לשתף אותם במצווה. אותם פוחזים ראו זאת כהזדמנות מצוינת וחמדו להם לצון.
"אם תסתובב ברחובות העיר לבוש בבגדי כומר" אמרו לו כשהם גועים בצחוק "נשלם לך את כל הוצאות הנדוניה עבור היתומה". אמרו והגישו לו את הלבוש המשוקץ.
בלי לחשוב פעמיים עטה הרב את בגדי הכומר על גופו והסתובב כך במשך שעה ארוכה ברחובות העיירה. בהגיע זמן החתונה נגש אל הכלה היתומה והגיש לה את הכסף, בלי לומר מילה על הביזיונות שעבר על מנת להשיגו. לימים, בקש אותו צדיק לקבור אותו כשהוא מכורך באותם בגדי כומר משוקצים- חוקת הגויים, שהעידו למרות ייעודם על המעשה המרומם שעשה.
נכון שאנחנו לא עומדים בצפירה, כי אנחנו יודעים שזה לא יועיל עבור החולים והחללים. אבל זה בטח יעיל בשביל הקרובים להם ובני משפחותיהם. כי כשהם יראו אותך עומד ואומר פרק תהילים, הם ידעו שיש מי שזוכר ומעריך את הבן שהם שכלו, וירווח להם שהוא לא הלך ככה סתם. הם יבינו שזוכרים את מסירות הנפש שלו ואת זה שהוא נפל בשביל שכולנו נמשיך לחיות כרגיל בארץ הזאת.
בואו נקדיש את היום הזה להוקרה, לתפילה וללמוד עבור החיילים החולים והפצועים שנמצאים בבתי החולים ואף אחד לא זוכר, ולא יודע. ולעילוי נשמת החללים. שהרבה הרבה בזכותם ובזכות השירות הצבאי שלהם, יש לנו את האפשרות כבר במשך מעל 60 שנה להמשיך את מסורת אבותינו בלימוד התורה הקדושה.
אז בפעם הבאה שתשמעו את הצפירה- תזכרו את זה.