עד לגלעד הבא

הרגש ממלא את עיננו בדמעות שמסתירות את המציאות האמיתית.

השכל טוען – במידה ועושים בו שימוש – שכניעה לטרור הוא דבר שמדינה מתוקנת חפצת-חיים, אינה יכולה להרשות לעצמה בשום מצב.

מה שחשוב במהלכים כאלו הוא, כיצד זה מתפרש בעיני הצד השני. אני ממש לא מתאר לעצמי את הטרוריסט בצד השני אומר לעצמו: "וואו, איזה עם נבחר! מוכנים לשחרר אלף תמורת אחד, אני עוזב הכל ומתגייר!". זה לא מה שקורה שם.

אני מכיר חיה מסוימת – ואני מקווה שהיא לא תתבע אותי על הוצאת דיבה - שמתנהגת בדיוק כמו הטרוריסט. כשרודפים אחריה – היא בורחת. וכשבורחים ממנה – היא רודפת. וחוזר חלילה. כשהמדינה משחררת למעלה מאלף רוצחים, המשמעות היא אחת: כניעה ובריחה. וזה כמובן, לצערנו הרב, מעניק עידוד, מוטיבציה, רוח-גבית, תמריץ וכל מה שתרצו – לטרור.

אוי איך שכחתי! שמעתם מה ביבי אמר? ובכן תחזיקו חזק: "מי מהמחבלים שיחזור לדרך הטרור – דמו בראשו!" חד ברור ונוקב. איזה אומץ יש לו לביבי.

ועוד משהו חשוב: לפני שחרור המחבלים, החתימו כל אחד מהם על מסמך, בו הוא מצהיר שלא ישוב לדרך הטרור. איך לא חשבו על זה קודם? אם המחבל יחזור לדרך-הטרור, מיד יגיעו אליו מספר חיילים חמושים, ויראו לו בפירוש את חתימתו על ההסכם. ואז מרוב בושה על שלא עמד בהבטחתו, הוא יברח חזרה למקום שממנו בא.

כמה מילים על התקשורת

בשיח-הציבורי ובתקשורת בעיקר, דיברו רבות על המשפחות-השכולות, כמי שעומדים בעצם בצד השני של הסקאלה. האמת היא שהבעיה האמיתית היא לא המשפחות השכולות, וגם לא כל-כך המחבלים שיחזרו לדרך-הטרור. הבעיה האמיתית היא: "גלעד שליט2". ומדוע לא מדברים על-כך? מכיון ש"גלעד שליט2" שותק, והמשפחות השכולות משמיעות את קולם. וכשבאים לדון בדבר, ההכרעה כבר ברורה. אנחנו משתתפים בצערכם, אבל את יקירכם אי-אפשר להשיב. ומצד שני, יש כאן חייל חי!".

אך אם הדיון היה מי עדיף, גלעד שליט או גלעד שליט2? על זה כבר קשה לענות. גם השמאלני הקיצוני אם היה כנה עם עצמו, היה מתקשה לענות.

ואם כבר הזכרנו את השמאל, בואו נדבר על התקשורת. אני כבר חש בחילה, אז נעשה את זה בזריזות.

שמתם לב לאבחנה הברורה בין הציבור השמאלני שאומר "מה השאלה, להחזיר את גלעד בכל מחיר!", לבין הציבור הדתי-האמוני שיענה בצורה יותר מחושבת, וינסה לשאול האם המחיר יזיק או לא? ההבדל בין האוכלוסיות נובע מדרך-החיים שלהם עצמם. זה שאומר "כאן ועכשיו", "אכול היום כי מחר נמות". זה אותו אחד שלא רואה סנטימטר אחד קדימה, "אני רוצה את גלעד/גלעדי כאן ועכשיו! ואם לא אני ישים שיר בתוכנית שלי כל יום, עד שזה יקרה! אוקיי?".

לעומת זאת הציבור האמוני המתון. כן, המתון. הוא מורכב מ"אנשים חושבים", שלא הולכים בשרירות ליבם של הרגע, אלא חושבים באמת מה מועיל ומה מזיק, "החכם עיניו בראשו".

ועכשיו, כשגלעד כבר כאן, נברך אותו בברכת בואכם לשלום, ונתפלל שכל הגבורות יומתקו לחסדים. ותרשו לי לסיום, חידוש תורה:

גלעד השתחרר תמורת אלף-עשרים-ושבע מחבלים. מה שמביא אותנו לומר, שיהודי אחד שווה אלף ערבים. על-פי הידוע בהלכות איסור-והיתר, ישנם מצבים בהם מתערב איסור בהיתר, והוא לא בטל לעולם, אפילו כשהאיסור קטן ככל שיהיה מההיתר. ההגדרה ההלכתית למקרה זה היא "אפילו באלף לא בטיל". כשהכוונה היא לומר שעד אין סוף הוא אינו בטל.

בסגנון זה אפשר לומר על גלעד שהשתחרר תמורת אלף מחבלים. שאין מספר ככל שיהיה של ערבים שיהיו שווים כמו יהודי אחד!