כשהוא צנום וכחוש, אך מלא באמביציה ניגש הרבי מצאנז קלויזנבורג, ניצול השואה בן ה-78, לחולל את המהפכה. לאחר שהפריח את שממת נתניה הצופה לחוף, החליט על הקמת בית רפואה לחולים, שהיום כבר נודע שמו בישראל כביה“ח ”לניאדו“. אך לא איש כמוהו יותיר את מלאכת הרפואה ביד המתמקצעים וילך לנפשו, הוא השתית את יסודות בית החולים על מוטיב מרכזי, לפיו, החולים אינם רק ”פציינטים“ - הם גם ”בני אדם“ שליבם פועם, וככאלו יש לחוש אותם ולהעניק להם את מירב תשומת הלב והנשמה, הם אינם רק כעוד חפץ שמיועד לתיקון טכני.
אנקדוטה זו התחוורה לי והוארה לי באור יקרות באמצעות דגש שעליו מצביע הרב משה פיינשטיין, מפוסקי ההלכה הבולטים שבארצות הברית, בחיבורו על התורה.
התורה מסמיכה את הצו של ”ולא תחניפו את הארץ“ לסוגיית רוצח נפש בשגגה שנשלח לגלות. זאת למה? הקשה הרב פיינשטיין ואף השיב אחור: בעולם התרבותי שופע ועתיר הנאורות, גם סולדים מכל זיק של דם ורצח מתועב, אך זאת מתוך גישה שמכורח תיקון העולם ויישובו המפכה לא ניתן לעבור על רצח לסדר היום ומציאותו מפריעה ואף ’פוצעת‘ את תקינות החיים על פני הארץ.
ומתוך כך, אילו אכן יהא מדובר ביהודי שגם מפריע את שלוות החיים, לדידם מותר לקטלו נפש מידית. אך גישתו של היהודי אינה רדודה כל כך — היא סולדת מכל רצח בשל עצם פעולתו הנבזית והנאלחת, מבחינתו, חיי אדם וקדושתם זהו הערך הנעלה ביותר וכי הזלזול העילג בהם בדמות הרצח הוא בלתי ניתן לתיקון.
הרבי מצאנז, באמירה המופלאה והכל-כך אבהית שלו, היווה את הסימבוליקה הדומיננטית של הערך הזה, שנשחק לעיתים ביד עוטי סינרים כחולים. הוא רצה שנזכור כי האדם הוא העומד במרכז הבמה, לא החולי שלו!
בעידן שכל רופא חורץ גורלות ומפקיר חיי אדם על שלמונים, דומה כי יש מן הצורך החיוני לקרוא בקול רם על ההרים הרמים והגבעות, ושהקול הזה יהדהד בתוך מגדלי השן הרפואיים, בהם שובתים חדי החוטם ומגודלי הפדחת הבוהקת: בבני אנוש אתם מתעסקים, לא באיברים קפואים מהמקרר! תחשבו על זה, רופאים!
הדברים מתוך גליון תורני-אקטואלי "פרש{יי}ת השבוע", ולזכרו של נגיד ושוע, משה סאבא ז"ל.