הרהורים נוגים לימי ”בין-המצרים“.
המקום: כיכר צה"ל, הסמוך ונראה לעיריית ירושלים, בואכה הכותל המערבי. השעה: חצות פלוס. הגעתי לשם ומצאתי צעירים חמים [ולא בגלל הקיץ..] נרגילות, גיטרות, ובקיצור: כל מה שצעיר ישראלי סטנדרטי היה רוצה לראות ב“מחנה-קיץ“. וכעת ברצינות: ראיתי אנשים שחשים נאנקים מול גלי הסבל שמערימים מוסדות השלטון מול הזוגות הצעירים שבסך הכל רוצים מחסה לדירה, מקום ללון בבטחה. נכון לומר ולהתוודות, כי כמו בהפגנות בעלי אופי סוער, תוסס ולוהט שכזה, בטוח ואף בדוק כי אינם חפים מבחישות פוליטיות ומבעלי אינטרסים צרים וזרים העומדים תחת דוק של אנונימיות מאחורי הקלעים.
ומבלי להיכנס לחוט הערפילי הדק הזה. באמת מדובר במועקה גדולה. אנשים רוצים לתת לעצמם מעון להניח את הכר והכסת, לחבוק את עוללם החמוד, אך המצרך האלמנטארי הזה, הופך מיום ליום לחלום. [שניתן לחלום אותו בדירה שכורה רק..]
בזכותם, בזכות יושבי המאהלים בשמש הקופחת על פדחתם, התחדדה לי התובנה של הימים הללו, שהעיתוי הזה הוא כה קולע – ימי "בין-המצרים", בהם העם היהודי מתייחד ומתעטף קדרות לזכר האסון ההיסטורי שניחת עליו – חורבן בית המקדש, הראשון כמו השני.
בית, מעוז ומגדול, היה לו לאלוקים, בטבורה של ירושלים העתיקה, בית קדוש שהיווה לעוצמה רוחנית רבת-מימדים שהבהיקה ביקרתה על העם והעולם, ולמרבה התוגה נחרב באש שהיתמרה אל-על, וגרורותיה עד הימים הללו.
הכל בגלל חסרון בית המקדש
גם לאלוקינו אין בית של קבע לחסות בו ולהאיר את חשכתנו הרוחנית המעיבה. הגיע העת שבתוך כל ההמולה הרוחשת באוהלים, נחשוב גם עלינו, ששרויים בלא ביתו זה כבר אלפיים שנה [!!]. אולי, אולי זה שיביא מזור ל"מצוקת-הדיור" הבוערת.
יושבי המאהלים המהדסים בין אוהל אחד למשנהו, בין ציור אחד לרעהו, בין רכינה על ספר עלילתי כזה או אחר, שכחו מהאלוקים והקדישו את כל יומם לתלאת קיומם שלהם. אילו יעזו לחשוב על הגלות של האלוקים, שמא ושמא הכל ישתנה.
באופן טבעי, מה שמעסיק אותנו בני-חלד, זה תלאת הקיום. השפל הכלכלי חסר-התקדים, ואיתו גם היוקר המאמיר שמכה בנו בכיס עזות, החינוך הלא-חינוך, וזאת גם בלי להיכנס לנבכי הסאגות המדיניות.
אם רק נזכור שכל אלו הינם רק השלכה ישירה למציאות העדרו של בית המקדש בתוכנו, שהיווה מקור לשפע רוחני כגשמי, אזי נוכל להניח את ידינו על שורש הבעיה ואולי להביא אל פתרונה המיוחל. כי מהפוליטיקאים הדשנים והמנופחים לא תצא בשורה. כיסאם היוקרתי והתקשורתי חשוב להם מזהב ומפז, והעסק מקרטע ורחוק מפיתרון ממשי..
השעה הזו היא שעת הכושר ושעת המבחן. בשעה הזו נוכל ”לחיות“ את העובדה הצורבת וצובטת הלב כי למלך העולם אין בית כתיקונו, השעה הזו היא שעה שכולנו נוכל להתאחד בזעקה אחת גדולה מגרון ניחר, בתחנונים כי האור הזה כבר יפציע על ציון ועריה, שהאור הזה ירצד ויבהיק במהרה ממש. לא יהיה לנו בית בלי חוב משכנתא תופח, עד שלבונה ומקומם ערינו לא יהיה בית.