תוכן גולשים: רבנים, היזהרו מחילול השם

שיטה ידועה עוד מימי קדם להשחרת פרצופם של שומרי המצוות הוא השימוש במספר בודדים שסרחו כדי להטיל דופי בשיטה כולה ובכך לתרץ לפחות את המשך הישיבה על הגדר ואף גרוע מכך. באדם מתעוררת דחיה כמעט אינסטינקטיבית כלפי הטפות מוסר ותוכחות הבאות מפי אדם שברשלנותו הביא עצמו לכך שהבריות מפרשות את התנהגותו ומעשיו באופן רב משמעי.

חז"ל קבעו [שבת קיד.] כי "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה", הרבב המדובר אינו רק כפשוטו אלא מתיחס בעיקר לפגם במעשיו של אותו תלמיד חכם.

מעשיו של אדם מן השורה אינם זוכים לתשומת לב יתירה, אינם זוכים לפרשנויות וניתוחים מדוקדקים כיוון שאין הוא עסוק בהצבעה על פגמים באחרים ולרוב אין הוא מטיף להם מוסר.

התורה לעומת זאת, בניגוד לכל מקצועות החול שאין להם שום עניין להביא לשינוי מהותי באדם, אינה אינפורמציה עיונית ומופשטת גרידא מאחר ועיקר עניינה הוא חדירה לרצון האדם לשם שינוי מהותו ומעשיו. כיוון שכך התנהלותו, שיחו ושיגו של התלמיד החכם נבחנים במיקרוסקופים וטלסקופים על ידי המון העם, הוא חשוף באופן מתמיד לביקורת אכזרית וחסרת פשרות, במקרים רבים מתוך מטרה לזהות בו פגמים ובכך להפוך את הטפותיו ותוכחותיו לחוכא ואיטלולא ולרפות את ידי אלו הנשמעים לו ולתוכחותיו.

לא תמיד המניע הוא רשעות לשמה כפי שמפטירים לעצמם באדישות חלק מאלו שכלפיהם מופנים החיצים; טבעם של בני אדם מחד לכבד ולהעריץ אנשי אמת שפיהם, לבם ומעשיהם שווים ולהיתקף מאידך בתחושת קבס ודחייה נוכח אלו המפליאים בתוכחות כלפי אחרים בעוד שהם עצמם רחוקים שנות אור מן השלמות לה הם מטיפים.

מידה כנגד מידה

תלמיד חכם אינו אדם פרטי ומאחר שלמעשיו ישנה השפעה עצומה לטוב או למוטב, הרי ש"רבב על בגדו" כלומר חיסרון בהתנהגותו, מספק כלי נשק מהרעילים והארסיים ביותר בידי אלו המלגלגים על התורה ושומרי המצוות - "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה; פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו..." [יומא פו:].

דברי התורה ותוכחותיו של תלמיד חכם מעין זה האמור לעיל יתקבלו בלגלוג ויפלו על אוזניים ערלות, ובאין דברי תורה יקנו שביתה בלבות ההמונים הטומאה והזוהמה.

כיוון שכך גם אותו תלמיד חכם שבעטיו התקררה יראת השמים של ההמונים חייב מיתה, מידה כנגד מידה על המיתה הרוחנית שהתנהגותו המיטה עליהם. זוהי אחת מהסיבות מדוע העוון של חילול ה´ הנו אחד מהחמורים שיותר שישנם עד שהגמרא [שם] אומרת שחילול ה´ הינו עוון שאין דומה לו בחומרתו - "...אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת".

נזק כבד

לכאורה מדוע צריכה היהדות להינזק בגלל אלו העושים לה עוול? השאלה אמנם מוצלחת אולם חסרת טעם, מעטים אלו המצליחים לעשות את ההפרדה בין השיטה לבין אלו המיצגים אותה; לאדם מן השורה אין לרוב את הכלים לברר שאלות מופשטות ולהסיק מסקנות מבוססות בנוגע לאמיתות תפיסות מחשבתיות או שקריותן. עמדתו ביחס לכל שיטה נקבעת בעיקר בהתאם לדמותם והתנהגותם של אלו הנתפסים בעיניו כמיצגיה ואלף פלפולי סרק מצד מי מהם לא יהיה בהם כדי להקהות את הרושם ההרסני של מעשה שלילי אחד.

בימינו, בשל ריבוי אלו שאינם שומרים תורה ומצוות (לפחות לעת עתה), כל אדם חובש כיפה מייצג את התורה על כל ההשלכות האמורות. המוני חילונים שנשמתם נקלעה לשלבים של ריקבון מתקדם בשל מבול האשפה הניחת עליהם ללא הרף בעולמם החף מכל קדושה, נושאים אל כל חובש כיפה עיניים כלות ומייחלות מתוך תקווה עזה להיווכח בהתנהגות מרוממת, קדושה, מעוררת כבוד והערצה.

המהלומה הניחתת על ראשם במקרה של מעשה לא ראוי, במקרה שמתברר כי המדובר באישיות רופסת עלובה ובורה, "עוד אחד עם אותן החולשות כמו שלנו רק עם כיפה ולעיתים גם זקן" - אינה ניתנת לתיאור והנזק לטווח הארוך כלל אינו בר שיעור.

אם כי ישנם הסבורים כי במקרה שלא עולה בידם לשנות בני אדם הרי שהם יכריחו אותם להשתנות, האמת היא שתחילתו של שינוי אמיתי בעם ישראל הוא בעיקר בעבודה אמיתית של האדם על עצמו, השפעה אמיתית וברת קיימא על הכלל תבוא באופן של ממילא, כך הבטיחו חכמינו [ברכות ו:] "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים" וד"ל.