תוכן גולשים: בין רות המואביה למתגיירי אינסטנט

"הליך הגיור הוא לא הליך טכני או פורמלי", חותך-קובע נחרצות בראיון עיתונאי למוטי לוי, הרב אברהם שרמן, דיין בית הדין הרבני העלון ומי שהפך לשם נרדף לפוסל גיורי צה"ל הפיקטיביים בעקבות פסק דינו התקדימי בעניין שחולל סערה, ומסביר: "כפי שמובא ב´שולחן ערוך´ גיור מתבצע בנכרי שחל אצלו מפנה רוחני אמוני פנימי, והוא מקבל את אמונת היהדות ובהמשך הוא מקבל על עצמו שחייו יהיו מעוצבים על ידי תורה ומצוות ועל ידי דבר השם. זה מה שנקרא ´קבלת עול תורה ומצוות´, וזהו המפתח, ולבו ונשמתו של הגיור. לכן אדם שאומר בפיו שהוא מקבל על עצמו תורה ומצוות ולא מתכוון לכך הרי אין זה גיור, גם בדיעבד. לא האמירה היא זו שפועלת את חלות המהפך בין נכרי ליהודי, לא ההכרזה הטכנית, אלא השינוי הפנימי המהותי באישיותו של הגר. חכמינו אמרו שגר שהתגייר הוא כקטן שנולד, יש פה לידה חדשה", מחדד הרב.

"כל הגיורים של התקופה המודרנית בארץ ובעולם, מאז תחילת תקופת ההשכלה בה החלו נישואי תערובת ונוצר הצורך בגיורים", חושף הרב שרמן, "הם עם אינטרסים, ומתברר שרוב רובם של המתגיירים לא קיבלו מצוות בשעת מעשה הגיור וגם לא שמרו מצוות אחר כך. רוב רובם של הגיורים בתקופה המודרנית ובישראל צריכים בדיקה על ידי בית דין מוסמך לפני שהם נכנסים לקהל ישראל. הם לא ודאי יהודים". דברי בכיר דייני ישראל.

רבים מקרב הפסיפס הישראלי הרחב והמגוון מתקשים באמת להבין, משתאים לדעת: מהי פשרה של אותה כתף קרה המופגנת כלפי המתגיירים מקרב צה"ל ובכלל - מדוע הממסד הרבני לא יבוא במאור פנים ורוך ויחבק את האוכלוסייה שעושה את הצעד המשמעותי והקשה מנשוא הזה?! לשם כך, הם גם יצטיידו בציטטות שחקוקות עלי מגילתנו רות כדי לבחון את היחס הלבבי ורווי האמפתיה שזוכה לו רות מידי בני העם היהודי כששואלים לשלומה, משביעים אותה במיני חיטים קלויים, ומרעיפים עליה טללי עידוד בדרכה החדשה בהצביעם על השכר הנצחי הרב בו תזכה מאת האלוקים, עד כדי כינויה בתואר "בתי" מידי בועז. [ב, ח, וראה לאורך כל פרק ב´]. אז מה ההבדל? תוהים בתמימות ובתום. שאלה טובה.

הבדל תהומי

אולם התשובה היא שההבדל הוא בהחלט תהומי, מרקיע שחקי שמים וארץ אפילו. כי צאו והביטו אל רות, מה צלם דמות אורחותיה כשהיא כמהה ומבקשת להצטרף לעם הנבחר. רות נוטשת חיי פאר לטובת דרך רווית קשיים שצצים מכל פינה, אבל הלהט אצלה הוא בלתי מצוי, היא נחושה להקריב עצמה על מזבח היהדות. היא מצהירה הצהרה חריפה בעוצמתה, הצהרה שאין דומה לה:

בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. [רות א, יז]

אילו לאותם אלפי רוסים צדיקים היה את אותו הלהט הרוחני שבעבע בלבה של רות, אילו שרה בקרבם כזה רגש של כסופין והמיית לב לחיבור לזהות היהודית-שורשית, כמים הפנים לפנים היה הממסד הרבני מתנהג אליהם באבהיות כשל רות, אבהיות שאין לה סוף, אבהיות מפכה ואוהבת. הבעיה היא שעדיין הם לא, וגם לא אפילו בעלי זיקה לאותה רוח קסומה שאפפה את רות.

רות חשה חלק מהעם היהודי וכמו שנשמתה חוצבה בו. היא לא ביקשה להסתפח לעם הזה לשם פיקניקים ולא בשביל חיי רווחה ופלאפלים, היא באה בשביל הנשמה האבודה שלה בחיי התוהו והתלאה הנפשית.

אם תצליחו להוציא הצהרה חדה ברוח "כי המוות יפריד".. מגר צהל"י אחד בטוחני שהיחס הקר והחשדני מה ישתנה ב-180 מעלות צלזיוס. וזאת, לפני הכל, מתוך כך שהיהדות לא ששה בעליל לקבל גרים למשכנה, היא בוחנת בשבע עיניים מי שחפץ בקרבתה. קשים הם גרים לישראל כספחת, [בתלמוד קידושין ע.], וכי רק מי שירצה שהיחס אליו יהיה שונה עליו להתאמץ ולאזור אומץ כנה לשם האידיאל הנשגב.

חג שמח לגרי הצדק ועלינו!