כבוד הנשיא, הגזמת!

צורם, נלעג, מגוחך. זאת משום שיש גבול כידוע ליהירות וליוהרה, וכשהיא נוטפת בשעה שהיא מציפה את הכוס היא הופכת לבת-כסיל.

זה בדיוק מה שארע בכותל השבוע, היהירות המופרזת ונטולת המעצורים הייתה בעוזה, [כזו ששום "כיפת-ברזל" לא תוכל לה..]. הייתה זו כמין סטירת-לחי, כביכול, לאלוקי ישראל במשכנו שלו. אילו יכולתי, אגלה באירוניה, הייתי מטפס במורדותיה של הבמה המזוככת ופונה לנשיא ולוחש לו בשקט: שמעון יקר, תרגיע! סוב לסיני וגלה שטעית טעות מרה! אלוקים יש בשמים!

הנה מעט מן הפרשה על אמונה וענווה:

וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ? וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.. [ויקרא כה, יח-יט-כ ושם]

אין ספק כי "פרשת שמיטה" היא הפרשה שמגוללת את סיפור ההשגחה האלוקי בחיי היום-יום. במסגרתה מצווה החקלאי ועובד האדמה לנטוש את השדה למשך שנה תמימה – השנה השביעית, והתוצאה הנגזרת באוטומטיזציה שכזו היא לכאורה להיכנס לפת רעב, שכן מאין תצמח [תרתי משמע] פרנסתו? מי יחישנה?

כאן בא האלוקים, מצמיח הרים קציר, ומניח על השולחן הבטחה נועזת שללא כל ספק שום מחוקק פרלמנטארי לא יוכל להתעלם ולגלגל עיניים למולה.

יש על מי להישען

התורה מציגה את השאלה הלגיטימית שתתעורר חיש ותקיף את כל שדרות האומה הישראלית לגווניה ולרבדיה: איך זה עובד? פרנסה מאין?, וגם משיבה אחור: אל דאגה! יש הבטחה חתומה מאת האלוקים כי בשנה השישית תצמח התבואה פי-שלוש ותרווה אותו בתבואה.

קשה להישאר אדיש מול הבטחה פזרנית ודווקנית כזו. הלא שום בן אנוש לא יוכל להניח על השולחן הבטחה כה איתנה ובריאה שתעמוד ותוכח כברת-קיימא לשעה ולדורות עולם. כאן כל אחד יוכל לראות במוחש את ההשגחה האלוקית על היהודי, שכן רק אלוקי הארץ המושך בחוטים יוכל להניע ולשנע מערכות עולם לטווח ארוך.

רבה של סוכטשין, הרב טוביה יהודה טביומי זצ"ל, שעומד בחיבורו "טל לישראל" על אנקדוטה זו שופך אור על מדרש המופיע כאן על אתר: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו בסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה בסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם בסיני".

פירושו ופשרו של מדרש כך הוא: חותמה של מצוות השמיטה בדווקא מעיד עליה שהיא אלוקית ונעדרת חושן אנושי, כאמור, ומכאן התזכורת האינטגראלית בעיצומה של המצווה את "הר סיני" - הינה לעד שמחזיר אותנו מידית לברקים המהדהדים ולעשן שאפף את הכל במעמד הכביר וההיסטורי, מצוות השמיטה היא צעקת שם האלוקות המהדהדת בשאון תבל.

"שאלות? לא באמצע השיעור"...

ובדרך אחרת, הנוגעת למדובר, יש לפרש: השמיטה בצוויה מבטאת יותר מכל הר סיני – הסימבוליה של שפל-ההליכות והעדר גינוני הפאר הססגוניים. כך גם בשמיטה מחנכת התורה את עובד האדמה לענווה, לנפץ לו את המיתוס שנדבק בו לפיו הוא הוא הזורע והמנכש, הוא הוא המעדר והחורש, כעת לאחר שנות עמל, יגע ויזע של השקעה בלתי נלאית בפריחת הפרי ושגשוגו אסור לו להתקרב אליו, הוא נוטש אותו לטובת העם, ורואה את הציץ נובל, רפוי, שמוט ועיניו מתכרכמות. קשה לו להיוותר עם עיניים יבשות מול המחזה הצורם הזה - לראות איך כשכל עמלו יורד לטמיון באחת. כאן הוא נדרש לענווה ואמונה גדולה.

מכאן ניתן לעמוד על התמיהה העולה כמו מאליה באשר לסוגיות ה"כי ויאמרו" שבאה רק עם סיום התגוללותה של פרשת השמיטה, על דקדוקיה והלכותיה ודווקא עליה עצמה היא פוסחת, והשאלה היא: מדוע?.

שכן באה התורה לבטאות את הרעיון הזה של הענווה ואצילות הנפש של האדם. השאלות לא צריכות להיות מוצבות במרכז הבמה, הם לא שיכריעו וידונו במשקל הכבד מה כדאי ואם בכלל. ראשית כל עלינו ליישם את צוי התורה כמחרישים. ורק התורה תבא ותבהיר את הנצרך אם ישנו. "שאלות, לא באמצע השיעור"..

ו"צריך-עיון" אחד לסיום: גדר מקפת כעת שטח נרחב פתוח שממוקם מאחורי קבר שמעון הצדיק בסמוך למערת הרמב"ן, ככל הנראה מטעמי בעלות, אך דא עקא שהובטחנו מפי העיירה ששטח זה יועד לזק"א לשם בניית מטה ארצי ומרכז הנצחה לטרור, אז מה קורה שם?

ואם כבר אז כבר: תודה גדולה לדודו חיון, מפקד תחנת שלם, על הצבת המצלמות בדרך בואכה שמעון הצדיק, לרווחת אלפי הבאים לפקדו 24 שעות ביממה.