רבותינו בעלי המוסר ראו להנהיג בימי ספירת העומר כהקדמה למתן תורה וקניין התורה מחדש, את עבודת מ"ח הקניינים שבהם התורה נקנית בפועל כמבואר במשנה באבות עיי"ש.
(בכל יום מהמ"ח היו עוסקים בקניין אחד, וביום המ"ט היו מחברים כל המ"ח מידות לאחת. הסבא מקלם, חכמה ומוסר ח"א עמ´ תכ"ז) אחד ממ"ח הקניינים הוא קניין "מתרחק מן הכבוד" (ולפי א´ הגרסאות במפרשי המשנה שם הנוסח הוא "בורח" מן הכבוד!), לקניין זה יש גם קשר מהותי מאוד לימי הספירה בהתחשב בכך שכ"ד אלף תלמידי ר"ע נפטרו בימים אלו כיוון ש"לא נהגו כבוד זה בזה".
ומפורסמת התמיהה איך גדולי עולם כתלמידי ר"ע, אותם הוא הסמיך להיות ראשי הישיבות ודור ההמשך נפלו לחטא זה וכמה תירוצים יישבו בזה:
א. ר´ אהרן קוטלר זצ"ל ביאר שהחיסרון היה להם לא בתור תלמידים אלא בתור ראשי ישיבות, היה חסר להם ב"קנייני תורה" ע"מ לגדול ולצמוח ראשי ישיבות.
ב. הגה"צ ר´ אליהו לופיאן זצ"ל כתב שמה שלא יכלו לכבד את חברם זה לא ח"ו מרשעות ורוע לב אלא לפי רום דרגתם העצומה לא יכלו לכבד מישהו אחר שלא היה בדרגת "שלמות" ממש, וכיוון שלכ"א חסר משהו לכן לא כיבדו זא"ז, וטעותם הייתה שלכל אדם ה"שלמות" היא שונה, לפי הדרישה ממנו ולפי כוחו.
כמובן אין צורך לומר שוודאי שהדקדוק עליהם במידת הדין היה דווקא לפי שהיו בדרגה עצומה מאוד והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.
בהמשך אי"ה, כשנכנס יותר לעובי הקורה ונבין טפח נוסף בהבנת המושג "כבוד" אולי יתבאר לנו פתח נוסף להבין את עוצמת הנזק השורשי שבאי נהיגת כבוד זה בזה, חומרה כזו שהעונש עליה הוא השמדת דור שלם של תלמידי חכמים ולא מספיק עונש אחר בעלמא.
ראשית כל נחקור, מהו הכבוד כשלעצמו? האם הוא דבר חיובי או שלילי? האם זה תלוי במינון, כמו שמידות מסוימות הכרחיות במינון קטן אך הריבוי בהם הוא אסור?
מצד אחד נדרש מאיתנו להיות "בורח מן הכבוד" אך מאידך "איזהו מכובד- המכבד את הבריות". וא"כ צ"ב, אם המושג כבוד הוא כל כך שלילי, מדוע אנו כן מחויבים לכבד את האחר? הלא אדרבא, אם גם השני ת"ח אז "חובה עלינו" לכאורה מדין "לפני עיוור" לא לגרום לו כבוד מיותר ולהביאו לידי ניסיון?
תמיהה גדולה
לפני שנביא לכך את התשובה, נבאר תחילה כי עצם השאלה היא טעות יסודית ואין לה כלל מקום.
כדי לבאר זאת, נקדים ונשאל, איך יתכן בעצם שכ"ד אלף מתלמידי ר"ע נפטרו משום כך שלא נהגו כבוד זב"ז? הלא ה"שיעור כללי" הכי מפורסם של הראש ישיבה שלהם היה "ואהבת לרעך כמוך- זה כלל גדול בתורה" וודאי שהוא הטביע את זה בהם גם קודם לכן, ואם לא יישמו את זה אז איך הם בכלל ראויים לתואר "תלמידי רבי עקיבא"??..
אלא וודאי שהם כן קיימו את ה"ואהבת לרעך כמוך" אלא שטעו בהבנת כלל זה, (כמו הטעות שבשאלה ששאלנו לעיל) וחשבו שכיוון שהם עבדו כל אחד בפני עצמו, על מידת הענווה והיו בכל מאודם בורחים מן הכבוד, ממילא חשבו שמדין ה"ואהבת" זה דווקא לא לכבד את רעיהם כדי לא להכניסו למכשול וניסיון, ובזה הם טעו.
ובמה טעו? ולמה טעות זו עלתה להם עד כדי כך ביוקר?
התשובה היא, שיש טעות עצומה בהבנה של המושג "כבוד" וטעות זו נעוצה בשימוש במילה זו בעולם היום, ואמנם יש הבדל תהומי בין "כבוד" של העולם ל"כבוד" של התורה.
"כבוד" שהעולם נוהג- הכוונה לגינונים ונימוסים. לא "מכובד" לאכול בלי סכין ומזלג. לא "מכובד" לדבר בשפה בהמית וללכת ברחוב בצורה ובלבוש בהמי וכדו´
אך כבוד של התורה אינו כך. והראיה לכך היא הסעיף בשו"ע שמורה לנו עפ"י הגמ´ במסכת ברכות, שאם אדם רואה את רבו ברחוב לבוש כלאיים, חובה עליו (!) להפשיטו ברחוב! ואם נשאל- איפה "כבוד הבריות"? הרי זה לא "מכובד"? התשובה היא שלפי התורה זה בדיוק הכבוד!! לא לכבד את האדם- כלומר, את הבשר ועצמות שבו, אלא את ה"צלם אלוק ממעל" שיש בו! והכבוד של הצלם אלוק זה לא להיות עם כלאיים גם במחיר להיות ערום ברחוב! זה הכבוד של התורה שלו אנו מחויבים. לכבד את הצלם אלוק שנמצא בכל אדם ואדם כבריה של הקב"ה.
וממילא, מובן מאוד שאת השני אנו צריכים לכבד, ולא בגלל עושרו, כוחו וכדו´ אלא מצד הצלם האלוקי שבו. כמובן שככל שיש בו יותר תורה וקדושה, אנו מחויבים יותר לכבדו כדין ספר תורה מהלך.
אבל לגבי כבוד כשמכבדים אותנו- עלינו "לברוח" מהכבוד. ומדוע? כי אנו נהנים מהכבוד בעצמנו ולא הצלם אלוק שלנו מתכבד אלא האגואיזם שבנו!!!. לכן, לכבד אחרים- זו חובה. אך לקבל כבוד- זה אסור!.
להסתפק במועט
"האדם עץ השדה", אחד הלימודים וההשוואות שבין אדם לעץ הוא שהעץ-לעצמו ניזון מזבל ומים, אך לאחרים הוא מוציא צל, פירות ונוי.
גם צורת הגדילה של האדם צריכה להיות מבוססת על כלל זה- לעצמו, להסתפק במועט, לעבוד ולכבוש את מידותיו הרעות ולברוח, לדוגמא, מן הכבוד. אך לגבי לתת לשני- צריך להוציא פירות. לכבד ולהיות מעורב עם הבריות. לכן "כל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו"- כי התפקיד של כל אחד ביחס לעצמו זה לברוח מחד אך לרדוף אחרי הכבוד של השני וסוף הכבוד לבוא. (ב"נובהרדוק" שאלו, מתי בעצם האדם ייפגש עם הכבוד? הרי או שהוא רודף אחריו או שהוא בורח ממנו? וענו במליצה, שבסוף ימיו של האדם כשהוא זקן וכבר אין לו כח לברוח- אז הכבוד משיג אותו..)
ולפי זה, כבר מובן שהחיסרון בנהיגת כבוד לשני זה לא "עוד דבר" צדדי, אלא זהו חיסרון מהותי ביותר כיוון שכבוד של תורה זה לא כבוד של העולם. כבוד של התורה זה לכבד את הקב"ה שנמצא בכל אדם! וממילא החיסרון בלתת כבוד הוא חיסרון בהבנה בסיסית ויסודית מהו אדם ומהי גדלות האדם ובלי להבין כזה דבר אי אפשר לתת "תעודת הוראה" לתלמידי ר"ע.
להתרחק מהכבוד האמור במשנה באבות זה לא "הנהגה טובה" או דרך חסידות מוסרית אלא קניין תורה! ומי שיש לו חיסרון במ"ח קניינים אז יוצא ל"ע מהפרשה של השגת התורה בשלמותה- בדרך שהקב"ה רוצה שנשיג אותה. זה פשט ברור בקניינים המוכרחים. וכמו שאי אפשר לקנות שום דבר בלי קניין גם תורה אי אפשר לקנות בלי הקניינים שלה!
הגמ´ (עירובין יג:( "כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו והמגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר אחר גדולה, גדולה בורחת הימנו וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו." (ועיין עוד במדרש תנחומא (ויקרא ג´) אריכות גדולה על משה ושאול שברחו מהכבוד והשררה ואלו רדפו אחריהם).
ה"מסילת ישרים" (פרק י"א) מביא כי "החמדה והתאווה מטרפת דעתו עד יום מותו, אמנם עיקר התאווה פונה לב´ ראשים. האחד הוא הממון והשני הוא כבוד" המסל"י מתייחס ל"כבוד" כ"תאווה"!.
וממשיך ומביא שם שחמדת הכבוד יתירה על תאוות הממון כי אדם יכול להצליח לכבוש את כל יתר תאוותיו ועדיין תאוות הכבוד תדחוק בו (ואדרבא, רק ירגיש מסתמא שהוא ראוי לעוד יותר כבוד כבדיחה המפורסמת על בחור שלא הסכים לשמוע שידוכים בלי שיציעו לו חוץ מהאשה גם 2 דירות, רכב ועוד ועוד עד שאחד המשגיחים שלו תפס אותו ל"שיחה" ואמר לו שהוא חייב להתחיל לעבוד על מידת הגאווה שלו והבחור הסכים. אחרי כמה שבועות הגיע המשגיח להציע לו הצעה והיה בטוח שאחרי שהבחור כבר עבד על עצמו כהוגן במידה זו, כבר יתרצה לשמוע הצעה סבירה, אך כשהגיע לבחור ראה שדרישותיו המופרזות רק עלו כהוגן. שאל אותו לפשר הדבר והבחור ענה לו שאם לפני שהוא עבד על מידת הגאווה שלו הוא דרש 2 דירות אז היום- אחרי שכבר עבד עליה- ודאי ש"מגיע לו" כבר 3 דירות לפחות!..)
ב"עלי שור" כתב הרב וולבה זצ"ל (ועד ט´ על הכבוד): הרגישות לכבוד היא מידה עיקרית בכל אדם וככל אשר לומדים ה, יורד תורה יורדת התאווה ואינה מתגברת, אבל ככל שהתאווה מאבדת את השליטה בא במקומה הכבוד!".
כלומר שכל ת"ח שהצליח בכח התורה להתגבר על מידה או תאווה מסוימת מיד נכנס בו תחושת כבוד שהיא תאווה חילופית וקשה בפני עצמה. משום שהתאווה היא כח גופני והכבוד, כאמור, הוא כח רוחני וככל שאדם מתקרב יותר לרוחניות אז הוא נהיה גדול יותר וכך גם יצרו נעשה גדול ואם קודם היצה"ר היה גופני אז עכשיו היצה"ר "משתדרג" להיות יצה"ר רוחני גם כן ואז מתחיל השלב הקשה באמת שמצריך התחזקות מיוחדת ועבודת המידות עצומה כדי להתגבר ולהיות "בורח" ו"מתרחק" מן הכבוד.
להתרחק ממידה מגונה
ואם נהיה כנים עם עצמנו נראה שאמנם לולא ה"כבוד" המדומה, אנשים לא היו טרודים לחיות ב"סטייל" גבוה וממילא גם הפרנסה ורמת החיים היו קלים יותר, אלא שהכבוד דוחק באנשים ובסופו של דבר צובר עוד ועוד מידות ותשוקות רעות כדי להשביע את כבודו.
ה"חפץ חיים" בפרשת בהעלותך עה"פ "והאיש משה עניו" מביא את המשנה באבות שמדגישה: "מאוד מאוד הווי שפל רוח". המשנה חרגה מדרכה לקצר והכפילה את המילים כדי להדגיש עד כדי כמה חשובה ההתרחקות ממידה מגונה זו. ומביא שאם מישהו מקבל בעוה"ז כבוד, ואפילו כבוד מדומה ולא אמיתי- זה מן התשלומין של העוה"ב שלו! כי כבוד זה רוחניות!! (ואחרי משנ"ת לעיל בהבנה של המושג כבוד של התורה זה מובן מאוד).
"כל" הבורח מן הכבוד- היינו שמידה זו לא מדברת רק לאנשים "חשובים" שאחרים נוהגים בהם כבוד, אלא לכל אחד מאיתנו. גם הפשוטים יותר שכמונו. "כל" הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. לפי הח"ח אפ"ל לזה גם שהכוונה היא שכל הבורח מהכבוד בעוה"ז זוכה לקבל את הכבוד הראוי לו בעוה"ב, בלי "קיזוזים".
איך מתמודדים עם כבוד?
מקובלנו מרבותינו שישנם ב´ אפשרויות להתמודד עם הכבוד. האחת פיזית השנייה רעיונית.ופשוט שאין לזה בלי זה.
ב"נתיבות אור" כתב ר´ איצלה על ר´ ישראל סלנטר שבמידת הכבוד כמעט שווה בעיניו השבח והגנות כדרגת החסיד במסילת ישרים.
והוא אמר פעם אחת על עצמו כי יש לו דרך פילוסופית להתמודדות במידה זו, להיות הכבוד מאוס ומבוזה בעיניו ולכן לא צריך אפילו לברוח מזה, ובכל זאת ברח.
יש בריחה פיזית ויש בריחה רעיונית, שהיא בתוך הנפש, כשכבר לא יכול לברוח וזו היא הבריחה הפילוסופית של ר´ ישראל, שהרגיש בנפשו ממש שכשמכבדים אותו שה כאילו שמורחים אותו בצואה! וזה נקרא "מתרחק" מן הכבוד, לא רק "בורח" בפועל אלא גם "מתרחק" רעיונית אפילו כשבפועל הוא בתוך זה (כגון חתן שאומרים בפניו שבחים וכדו´).
כמה סיפורים על גדולי עולם והתייחסותם ל"כבוד":
סיפר הרב קארפ (תלמידו של הח"ח מראדין) על הח"ח, שבאחת הפעמים כשקיבל הח"ח כבוד הלך אח"כ להתבודד בחדר ושמעו אותו אומר לעצמו "סוס זקן שכמוך, בשביל מה נסעת לאסיפה? בשביל כבוד?" וחזר וייסר עצמו שוב ושוב. ומה נאמר אנו הקטנים?..
על ר´ אלחנן מסופר שכשחזר פעם לישיבה וחלקו לו כבוד, נטרפה ממש דעתו וצעק עליהם, וזה ר´ אלחנן שהיה במידותיו כ"כ עדין ושקט. החשש מכבוד גרם לו "להשתגע" ממש.
בה´ טבת תשכ"ה תלה הגה"צ ר´ אליהו לופיאן (שהיה אז בן 89) מודעה בישיבת "כפר חסידים" ובה ביקש שלא יעמדו כשהוא עובר בביהמ"ד כי יש לו מזה הרבה עוגמת נפש כיוון שהוא יודע מרת נפשו ואת פשעיו ומתבייש בציבור ועוד הוסיף שמה שהוא נותן ברכות זה רק מצד "ברכת הדיוט"..
יזכנו הי"ת להגיע למתן תורה בהכנה גמורה ולקנות התורה בקדושה ובטהרה עם כל קנייניה ולזכות להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד בכל מכמניה וסודותיה.