עטוית חליפה צחורה וחגיגית מה, ובנוכחות משוררים, סופרים ואישי תרבות מובילים, עמדה שחקנית התיאטרון חנה מרון, (תושבת שיי´ח מוניס לשעבר) על בימת הנואמים בשדרות רוטשילד בתל-אביב, מקום כינונה המיתולוגי של מדינת ישראל בידי בן-גוריון, והחלה להקריא בפאתוס אופייני את הצהרת "הכרזת העצמאות מהכיבוש": "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו. בפלשתין קם העם הפלשתיני, בה עוצבה דמותו".. קראה מהכתב, וקולה כמעט נשנק.
כאן, כצפוי, לא יכול היה ציבור הנכבדים לשמור על איפוק והחל להריע במחיאות כף ולשרוק בגרון ניחר. שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, הטעימה בראיון רדיופוני כי היה זה מפגן של "אהבה וסובלנות" כלפי האחר הנאנק, וכי גם לו ישנן זכויות אנוש, דבריה-דבר העצרת.
לא, לא מדובר בקוריוז פורימי, למרות שהנוכחים בו כמו זו הנזכרת, היו כאלו שנושקים בתפקידם היומיומי למחזות ומצגות בעלי גוון דומה. ההוכחה: האירוע, רווי הצרמוניה התקשורתית, נסק לראש מהדורות החדשות בכל כלי התקשורת בהרמוניה אחת ושודר בהם בשידור חי. ההכרזה על מדינת פלשתינה.
זה שנים רבות שאלו מנופפים בלהט צעקני מעל כל עץ רענן ב"גן מאיר" התל-אביבי בציטטה המקראית העתיקה: "ואהבת לרעך כמוך", שמקורה בפרשה, כאידיאה של אהבת אדם באשר הוא ויסוד יהודי מוסד של העלאה על נס של זכויות האחר. כעת נעשה סדר בדברים ונחשוף את הכזב הנכלולי שבגיוס העיוור של המקרא הזה.
הופכים את הקרוב לזר, ואת הזר לקרוב!
ואָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִי ה´ [ויקרא יט, יח]
מדוע באמת להצטמצם רק למשבצת המצומצמת והצרה של ה"רעך" ולא להיכנס למכלול רחב בהרבה, הלא?! האמנם באמת מי שאינו בכלל ה"רעך" לא זכאי לאהבה? [בעוד שיש כאלו {בעיקר מהקהל הנזכר לעיל} שאף יזעקו ויפגינו חמס על הגזענות הארסית שטמונה כאן].
ברם, ירדה תורה לסוף נפשו של אדם. כמעט טבעו השני של האדם הוא לחפש את ה"אהבה" בחוץ – להתכסות תחת השמיכה המרכבלת של הסולידריות והתמיכה באחר, בזר, בשונה. היטיב לחדד זאת המסע המתיש והאינסופי של אזרחים ישראלים שרודפים ושוחרים באינטנסיביות וללא לאות את טובתם של צעירי עוורתא שטבחו בדם קר ובאבחת סכינים חיתית פעוטות ועוללים זכים.
היטיבה לחדד זאת, להבדיל, גם תוכנית רדיופונית ארוכה ומלומדת שכל כולה לא עוסקת רק בקבלת ה"אחרות" בחברה הישראלית. ומה הבעיה? בטח תשאלו. אז האמת שכל ערך זה מקבל את מלוא כובד המשקל, ותחת הערך הזה נרמס הערך האלמנטארי והעליון – אהבת החבר לספסל ולעם, הרע, הקרוב. אותו אנו הופכים לזר, ואת הזר לקרוב. הופכים את היוצרות. אהבה חד-סטרית. זה יכול לקרות כלפי אהבה יוקדת, כביכול, לעם הערבי ה´כבוש´, בעוד שהעם שבו חי האיש גם רווי במיוסרים שזועקים לעזרה ואין מושיע, אך זה לא מעניינו.
(אגב, זה יכול גם להיות אדם בתוכנו פנימה, כשבעל אימפריה של חסד מחזיק בשתי אצבעותיו מפעל גרנדיוזי של סיוע לזולת בעוד משפחתו חשה בודדה ועגמומית, ללא אב שיעניק תשומת לב, ולו אפילו מועטה, למשפחתו הקרובה שלו. כל אלו מביאים ממרחק לחמם.) [תרתי משמע..]
את המסר הזה בדיוק באה התורה להשמיע: כן, "ואהבת", טרום כל "לרעך" - מאיתמר ומתל-אביב, מירושלים ומשדרות, ורק לאחר מכן תתעסק ותקדיש את מירב תשומת הלב לשונה, לאחר ולזר שמאחורי הגדר. אסור להיות צבוע שיוצא אולי לבסוף בעקיפין מחבק "דם" במקום "מחבק אדם". תחשבו על זה. חלק מהדברים מופיעים בגיליון "פרש{יי}ת השבוע".שבת עונג ושלום!
נ.ב. אם אי מישהו, מכל מגזר שהוא, חש נפגע מהדברים הנוקבים שנכתבו במאמרי האחרון על צניעות, עימו הסליחה. לא לכך הייתה כוונתי.