אחד משמותיו של חג הפסח הוא "חג החירות" וגם בקידוש היום אנו קורים לו "זמן חירותינו". ומושג זה הפך לביטוי נפוץ ולשיגרת לשון. אך לא רבים הם המתבוננים מהי "חירות" באמת.
הרבה עמים שהיו תחת כיבוש של אומות גדולות וחזקות בתקופה הקולוניאלית שאפו לעצמאות וחירות, אך מה הם הרוויחו בעקבות העצמאות והחירות? מאומה! רודנים ששלטו וכפו את רצונם על העמים שלטו בהם באגרסיביות וביד ברזל, ודיכאו כל תקווה לחופש ביטוי. ולא רק זו בלבד, אלא שהפיתוח הגדול שהיה בימי הכיבוש הקולוניאלי נפסק לחלוטין, כפי שיראה כל מי שמתבונן מעט בהיסטוריה של עמי אפריקה. א"כ מתעצמת השאלה מהי הגדרת ה"חירות", ולשם מה כל אדם באשר הוא שואף אל החירות?
אמנם התורה לימדה אותנו מהי חירות אמיתית, החירות אין מובנה חירות פיזית, החירות האמיתית היא גאולת הנפש, בה הנפש מתעצמת ומוציאה את הכוחות הטמונים בה מן הכח אל הפועל, בה הסופר יכול להעלות את הגיגיו על הכתב ללא עיכוב ומחסום נפשי, חירות בה משורר יכול להביע את המיית לבו במילים המוצאות את דרכן ללב ההמון, "בן חורין" הוא האדם היוצא מהגבלות החומר הקושרות אותו לדברים חומריים, ומאפילות על כוחות נפשו. ואז הנשמה פורצת חוצה כלבה רותחת אשר שום כח אינו יכול לעצור אותה. ואז הזוך שבנפש הפנימית מתגלה חוצה והוא הוא הקובע לאדם את סדר יומו ולא התאווה החומרית.
זו חירות אמיתית! שמובנה הוא שחרור מכל תלות באחרים או אפילו ברצונות ומאויים חומריים.
כי הרי את עיקר ה"שעבוד" לא הגוף הוא זה שמרגיש, אלא הנפש והנשמה. לכן טועה הוא האדם שחושב שאם ישיג איזה דבר גשמי יזכה לאושר אמיתי. מחשבה כזו מקורה ברדידות מחשבתית, ובמחשבה קלה שלא חקרה את הנפש לעומקה, ולכך היא סבורה שתנחל אושר ושלווה בהישגים גשמיים.
והנה גם אחר שאותו אדם ישיג את מבוקשו, עדיין ירגיש בריקנות עצומה ובחוסר שלווה, כי נפשו הפנימית זועקת לחירות, והחירות לא הושגה כל זמן שנשמתו של אדם נשלטת על ידי רצונות גשמיים.
להתרומם מן האדמה
זו היתה גלות מצרים כל כולה "חומר ולבנים" - "חומריות"- "עבודה בשדה", עבודה שאין בה ולו מעט התרוממות מן האדמה, אלא שקועים בשיא החומר, ולכן גאולת מצרים היא בעיקר "גאולת הנפש", גאולה בה הנפש נגאלה מייסורי התופת שלה, זו גאולה בה באה הכמיהה לשחרור על סיפוקה, זו גאולה שהביאה את העם למחשבות נאצלות, לשינוי דרך חיים, ולקבלת התורה, ושינוי מהותי בדרכו של אדם.
הבנה נתבונן בסדר עבודתו של איש עברי במצרים, בבוקר השכם הוא קם ויוצא אל השדות כל עסקו במשך היום הוא ללבון לבנים ולבנות בתים שלא יוכל לגור בהם וליהנות מהם, בצהרים הוא נופש מעט ואוכל דגים קישואים ואבטיחים, בלילה הוא מגיע לביתו ממוטט מעייפות, לא מספיק לשבת עם ילדיו בבית מרוב עייפות והולך תיכף לישון, כך היתה שיגרת היום אצל עם שלם. הם אכלו היטב כפי שמצאנו שכמה מהם התלוננו בהיותם במדבר ואמרו, זכרנו את הימים שהיינו במצרים בשבתנו על סיר הבשר (שמות טז, ג), ומן הסתם גם ישנו היטב, אבל עם כל זה חירות לא היתה להם. הנפש לא יכלה להביע כלום.
ובזה נבין ענין נפלא! מדוע התורה כתבה שמאפייני החג הזה הם דווקא מאכלים, אכילת קרבן פסח, אכילת מצה, ואכילת מרור. הלא היה ראוי לחוג חג של חירות, בשירת ההמנון ובשירי חופש ובשאר מאפייני חגיגות העצמאות כפי שנהוג בכל אומות העולם, ולמה עיקר המצווה היא אכילה?
ציווי מיוחד
אך בואו ונציץ מעט בפסוקים ונבין. כיצד אוכלים את קרבן הפסח? אומרת התורה (שמות יב, יא), וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה´. בואו ונתבונן מעט, הלא אכילת הכבש היתה באסורה במצרים לחלוטין, (להבין מעט בואו נדמיין אדם ששוחט במומבאי שבהודו פרה באמצע הרחוב....), והנה עד שהעברים משתחררים מן השלטון המצרי ורשאים לעשות ככל אשר יעלה על רוחם, הם מצטוים להכין כבש טוב לכל משפחה, ולהכין אותו כמה ימים לפני פסח, כל העם מתרגש, הנה נוכל לאכול בשר כבש, דבר שלא בא לפינו מעולם, ואז בהגיע ליל פסח יש לשחוט אותו ולצלות אותו, וניחוח הצלי מדיף ריח חזק המעורר את התיאבון, ואז באה התורה עם ציווי מיוחד, אין לשבת בצורה נוחה לאכול אותו, אלא צריך להיות עם מתנים חגורות נעליים ברגלים ואוחזים במקל הליכה, וביד השניה הפנויה לאכול את בשר הפסח במהירות ובחיפזון.
וגם כשאוכלים אין ליהנות לגמרי, אסור לאכול את בשר הקורבן באכילה של הנאה שבה האוכל אוחז בצלעות הכבש ונוגס בו במלוא הנאתו, יש ליזהר שלא לשבור שום עצם. ולאכילה זו נלוית המצה שהינה לחם של עניים, וגם מרור שמוריד את הנאת האכילה מפני מרירותו וחריפותו.
זו בעצם החירות האמיתית לא לחשוב שהחופש מקנה לנו יותר חומריות, חופש המתבקש כדי לצבור חיי חומר ורכוש אינו חופש אלא שיעבוד! עיקר העיקרים ביציאת מצרים היא לא לאכול את הכבש מה שהיה אסור לאכול עד עתה. אלא העיקר הגדול הוא לצאת אל המדבר מקום שבו לא צומח כלום, מקום מנותק מכל חומריות שהיא, ובמקום הזה לעבוד את הקל ולקבל את תורתו, במקום הזה הנפש תביא לידי ביטוי את כמיהתה העצומה לאלוקים.
כמו שנאמר (שמות ג, יב), בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. ולא בכדי כללו רבותינו את כל ענין החירות במשפט קצר ממצה וקולע (אבות פרק ו´ משנה ב´), אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.