התגלגלתי לשם באקראי. ממש באקראי. יוסוף, כמדומני, היה שמו של הערבי שישב לצידי. היה זה בתחנת מרחב "שלם" במשטרה הממוקמת מול "שער הפרחים" בעיר העתיקה. שנינו חיכינו לחוקר, ואז, כטבעו של עולם, התגלגלה שיחה עירה בינינו. "אשתי יהודייה" הוא מטיל פצצה, כשעיני נפערות מתדהמה. "אתה בטוח?" אני טוחן ומברר עד דקה. "כן. הוריה גרו בישוב בית-אל".. הוא אומר ומנסה להוריד את גובה הלהבות: "אז מה יש, לא נורא.. מה ההבדל בינינו כבר.. מה, יש לנו דם אחר?" הוא מיתמם. הוא מגולל בפני את סיפור הסוד, מבחינתו הכי קליל ולגיטימי שיכול להיות.
הוא מתגורר ב"עטרות" ויש לו מספר ילדים שלומדים בבית הספר השכונתי המעורב – יהודים וערבים. בהמשך השיחה הצורמת הוא מגלה לי שאשתו היהודייה גם מדליקה נרות שבת והוא מגלה התחשבות וסולידריות במעשיה - "זו אמונתה" מטעים.
הסיפור הזה הוא לא מצוץ מהאצבע ולא מורכב מבליל של רסיסי חלומות, הוא היה וגם נברא. יש לי שמות ופרטים. וזו רק דוגמא קטנה מאוד מיני אלף. [כך גם טלי פחימה, פעילת שמאל קיצוני ידועה בשערים, חצתה את הקווים כשלפני חודשים מספר הכריזה בגאווה כי היא "עוברת לדת האיסלם", מול עיניה ההמומות של מכריה] אז אם דרשתם בחקירה מי הם אותם "קרבנות השלום", דומני שלא קרבנותיו של יונה אברושמי או של ג´ק טייטל הם שיכנסו לקטגורייה המפלצתית הזו, אלא דווקא אלו הם קרבנותיו. הקרבנו את הלשד - את מיטב בנינו ובנותינו, למזבח עם ניכר. הלב מתפלץ.
ההתבוללות הכתה ומכה חללים מידי יום בכל רחבי הגלובוס. מאות נערות נמצאות שדודות ושסועות תחת בעלים עוינים וקלגסים בכפרים ערביים. הרבה פירות עסיסיים היו לנו ונשרו ככה באמצע הדרך. הלב היהודי החם נכמר והמעיים מתחמרמרות. אז מה הפיתרון, אם בכלל? אנה אנו באים??
●
"בדמייך חיי"- - -
מאידך, חשוב לזכור ולהזכיר, אנו עדים לגלי שנאה ושטנה ארסיים, שוצפים קוצפים ובלתי נהדפים מכל חבל ארץ מרחבי הגלובוס, שמאיימים להטביע את העם המזערי והקטן שלנו - 18 מיליון איש סך הכל, בכל העולם. חדשים לבקרים צצים להם "גולדסטונים" חדשים שחושפים את עורם הרע והמתועב. האנטישמיות מרימה ראש ולענה, עד כי דומה, שגורלו של העם הזה נכרך ובא יחד עם השנאה העכורה והיוקדת כלפיו והדם השותת שבא בעקבותיה. זוהי צלם דמות תבניתו, כביכול.
["עלילות דם" בוסריות כאלו, אגב, הם לא רק נחלתו של הציבור היהודי בכלל, אלא מושמעות השכם והערב גם ובעיקר כלפי ה"גלותיים" מבינותם. כשהמטרה הזדונית היא אחת, מוצהרת וברורה: לשנוא ולהשניא.]
והיהודים כולם, בלילה הזה, יתאחדו תחת שלט מרצד אחד, צבוע בצבע של דם ודמעות: בדמייך חיי. לעולם לעולם [עד כי תיכון גאולתנו, בעזרת השם] לא תפוג שנאה מבין העמים כולם -, שבלי ועם קשר ל"כיבוש" ירקו ויורקים לנו שנאה תהומית. ועם ובלי קשר לאורח חייו הקונקרטיים בחיי היום-יום של ה"גלותי" מקנאים בו, רוצים לבלוע אותו חי. הוא גלולה מרה.
השנאה המבעבעת הזו ברוכה היא, יפה היא, ואשרינו כולנו שבאנו בשעריה. יש שנאה שהיא מקור לחיות מפכה וחיונית, איוושת הקיום, כדי שלא ניטמע וכדי שנשמור על זהותנו הייחודית בהומוגניות כפי שהיא. כזו היא השנאה ששורצת בין ישראל לאומות, ובין ישראל החילונית לחרדית. אנחנו עם נבחר ומיוחד. חבל ששכחנו. תבורכי השנאה. כן, תבורכי. לא טעיתי.
וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי- - -