יש מקומות שלא ניתן להימלט מהם. ללא הבדל גזע, דת או מין. כולם שם. ערבים כיהודים, חילונים כחרדים. מדובר על בית חולים. בסערות החיים, יושבים בירכתי המיטה של הילדים ההורים מכל החתכים בציבור הישראלי.
הגעתי לשם, ל"שניידר", אמש, בליל חג הפורים, מטעם ארגון החסד האגדי "עזר מציון" שחרט על דגלו "סוף מעשה - באהבה תחילה", בלווי חברים, משלוחי מנות וגיטרה, פיזזנו וכרכרנו ואז.. אתה רואה את העיניים ניצתות, בורקות, נוצצות.
כל השנה יכול אותו האיש שעומד לפני לעטות פנים קשוחות ולצעוק עלי בקול מריר ובגרון ניחר: יאפרזיט סורר" והיום.. ברגע אחד של מועקה אתה רואה קסם, נהרה על הפנים. הלב מתמוסס ודמעה סוררת נושרת לו מעפעפי העיניים שלו. כמעט אמרתי: "ברוך מחייה המתים"!
בחיים יש עיתים שהכיפה לא משנה בדיוק. המיקום והעידן מאחים את הקרעים ויוצרים מצב אחאי מרגש, כזה שלא אוכל לתאר במילים. רק מי שיהיה שם יבין..
העינים שלו מתמגנטות והוא נשרך אחרי עם בנו הקט כשהוא אוחזו בידיו. "תראה מיקי, תראה איזה ילדים טובים הם" הוא מצביע. "תשיר".. הוא פוקד עליו.. קשה עליו פרידתנו, אבל אנחנו חייבים, חייבים ללכת. חייבים לנטוש.
זה היה ונברא באמת. אבל מבחינתי זה רק משל על החיים, איך שמציאות החיים שלפעמים לופתת בנו בעוז יכולה לאחות, לחבר, וליתר דיוק: לא להכיר בכלל את החתך. להיות עם הלב, האחד ליד השני. לחוש, לחבק.
לא אמרתי אחדות דעים, היטמעות ובלילת הצבע והיחודיות של כל פלג, אמרתי רק: אחדות וליכוד הלב, פחות קיטוב, פחות שנאה, יותר אחאיות!
ישנם רבים כאלו שחולים במחלות רוחניות קשות ומרות, עלינו החובה להצית להם את העיניים, להאיר עיניהם הכבויות מה.לשלהב לב ולהמיס אותו. [[ואולי הרהרתי קלות, לזה צווינו דווקא ביין בחג הפורים, שיש בו כדי לשחוק את הדי השנאה שבין איש לרעהו והוא חלק מעניין האחדות וההרבות האחווה ורעים שעולה משלל מצוות היום..]
אז אם רציתי לקח משמעותי מפורים תשע"א, קיבלתי אותו דווקא שם, בתוך האפילה האנושית.