התגלגל לידי מאמר מרתק שכתב סופר ישראלי, שנון ומושחז לשון, שעוסק בסוגיית ההשתמטות והתרומה למדינה, ואני חייב לצטט: "אז בסדר, אנחנו הולכים לצבא, אבל בואו נעשה חשבון נפש עצמי, כן ומעמיק: זהו הרי "חוב לאומי" ממדרגה ראשונה, חוק ולא יעבור, מין אוטומטיזציה שכזו, מכונה מונעת. השאלה אם באמת אי מי מאיתנו, אני ואתה, שאכן מתגייסים ועושים צבא, אפילו בקרבי וגם בשאר החילות, חושבים רגע שהם "תורמים" למדינה?? או ליתר דיוק: האמנם מישהו מאיתנו, אוכלוסיית המתגייסים, בכלל עושה זאת ממניע אימפתי טהור שכזה?? ואם כן, כמה כבר ישנם כאלו?! נו.. באמת.."
"הבה ונהיה כנים: אנו עושים זאת, כי כך כולם נוהגים – המשפחה, החברים וכל השאר.. כי זה מסלול החיים הנורמטיבי והשוטף.. – בית ספר, תיכון וצבא.. כי זה חוק המדינה בר האכיפה המחמיר והנוקשה - ´האגוז הקשה´ של החוק---"
"השאלה של "תרומה" תהיה רלוונטית באמת, רק כאשר נעמוד מול ילד שגרונו יבש מצמא, מול ילד שלא יודע מה זה לחם טרי, או מה זה תפוח עסיסי, האם אז נשית את ידינו ונעניק לילד מתת יד הגונה, או שמא לא... זו, ורק זו, תהא שעת המבחן הקשה שלנו, על סיטואציה מעין זו נשים שבע עיניים ---"
"אז מהיום, אם יש לנו ים של תואנות וטרוניות על חרדים שמשתמטים ולא "תורמים" למדינה, כשלא נושאים בנטל הצבאי, זו צביעות במיטבה, הסתכלות מעוותת. שכן גם אנחנו, החילונים, בכנות, לא "תורמים" למדינה, זה בכלל לא בלקסיקון הפנימי שלנו, זה גבוה מידי, – ´עושים צבא´ אולי". עד כאן ברוחו של הסופר. ואני מקווה רק שלא נכנסתם להלם--.
-
כשבני ישראל נדבו למשכן, משכילנו הרב אליעזר סורוצקין זצ"ל [מהמנהיגים החרדיים הבולטים בעידן קום המדינה] בפרשת השבוע - ויקהל, הייתה זו אידיאה אישית אנושית של כל אחד – לא מין "חוב לאומי" נטול תוכן, שאין בינו לבין המחשבה והמעשה מאומה.
"חכמת לב" לא תזיק לנו. היא בסך הכל, רק תאפס אותנו. הגיע הזמן שנפסיק לסגוד לצלם התקשורתי שמנסה לפלג בכח בדו-קיום הדתי-חילוני, ולסלף עובדות. הגיע הזמן שנסתכל לעצמנו בעיניים ונשאל אותנו בתום לב: עם ואחרי הכל, האמנם אנו "תורמים" למדינה או לעצמנו, לקריירה האישית שלנו ולמשפחה הסובבת והמקיפה?? האמנם?? התשובה לא תחמיא לנו, כדאי אולי שלא נציג אותה בכלל..
חושבני, ובטוחני שרבים ממגזרים שונים ומגוונים חושבים כמוני, שהתרומה הכי גדולה למדינה בעידן כמו של עכשיו, שטעון ומתוח מכל גזרה אפשרית, לאומית ובינלאומית, ושטוען מעתה גיבוש וליכוד הכוחות של כלל המגזרים והחתכים שבעם יחד, בעידן מתוסבך שכזה שהדו-קיום החרדי-חילוני הוא רגיש ושברירי, עדין ולוטה בערפל, השתיקה הרועמת תהיה התרומה הגדולה ביותר למדינה, קרי: לאזרחיה, שחפצים ביקרו של השקט. שרוצים שלווה.
כיון שהרי זה ברור לכולנו שההפגנות והתהלוכות הללו מהבקו"ם לירושלים ודומיהם כדי לעורר מודעות נגד ה"השתמטות החרדית" חסרות תוחלת ותועלת, ואינן מניבות כל תוצאות מעשיות בשטח, כמובן, והם באים אפוא רק להוציא את השד החרדי-אמוני מהבקבוק, עדיף להחריש. אין שום עניין לחמם ולהתסיס את הגזרה, למודת ושבעת המלחמות כבר ממילא, יותר נכון: בשביל מה?? חבל על הזמן---
אז מהיום, כשנראה אנשים שמתחפרים בעבור האידיאל של הדו-קיום בין יהודים וערבים, אולי כדאי שנסב את תשומת ליבם שכדאי שידאגו שיהיה קודם "שלום בית" במעוננו שלנו, קרי: דו-קיום חרדי-חילוני. וליהודים הרווחה והשלווה.