אל מול גלי ההסתה ההולכים ומתרוממים לגבהים חדשים, עד שאף אלו שאינם צורכים את התקשורת הישראלית כבר מתקשים לכופף ראשם בפניהם ולהתעלם מהם, מתבקשת התמיהה מה פשר האובססיה להכות בעקביות וללא רחם בצבור שומר המצוות. יש המסבירים את התיעוב כלפי הצבור החרדי בקוריוזים המתפרסמים תדיר בתקשורת הכללית וההופכים אותו בעקביות לדמות סטראוטיפית-שטנית ולצבור השנוא, המוכה והחבוט ביותר במדינת ישראל.
אלא שהשוואה בין הקוריוזים המתפרסמים על החברה החרדית אל מול החולאים מהם סובל המגזר הלא דתי, שלא לדבר על זה הערבי, מחייבת את המסקנה כי יש כאן הסבר אחר. רוב מוחלט של הרוצחים במדינת ישראל לא למדו בישיבות אלא במערכת החינוך הישראלית; רוב מוחלט מבין המגדפים, המקללים וממנפצי בקבוקי הבירה על ראשי חבריהם במקומות בילוי בסופי השבוע הם בוגרי החינוך הישראלי הרשמי דווקא ולא בוגרי ישיבות; רוב מוחלט מאנשי העולם התחתון המאורגן הם צרכני התקשורת הישראלית ולא צרכנים של ספרי גמרא או חסידות; גלאי המתכות מוצבים דווקא בכניסה לבתי ספר מהסוג שבניהם של המסיתים וקובעי דעת הקהל פוקדים את שעריהם ולא בפתחי הישיבות המושמצים ללא הרף; רוב מוחלט מהיורדים מן הארץ וממפיצי דיבת הארץ רעה ברחבי העולם באקדמיה ובתקשורת אינם נמנים על הצבור החרדי אלא על זה שאינו חובש כיפה וכו´ וכו´;
ניתן בהחלט להסתפק בעובדות ספורות אלו בכדי להבין כי הזאבים המשחרים לטרף בתקשורת הכללית אינם רודפים אחר החרדים משיקולים של צדק ויושר, כלל וכלל לא, שהרי עד שהם באים ומיללים על קיסמים מפויחים בין שיני החרדים מוטב שיתפנו לטפל בנגריות שבין עיני החילונים.
אולם עדיין יש למצוא הסבר המניח את הדעת ללהט, לאובססיה ולנחישות במרדף אחר כל קיסם עלוב ומפויח בכדי להפוך אותו לתבערה גדולה תוך רקיחת החומרים הידועים, הנדושים ומעלי הבאשה כדרכם בקודש של שונאי ישראל לאורך הדורות.
שלוש שיטות מרכזיות לפתירת בעיית האנטישמיות כלפי בני העם היהודי קמו באירופה במאה ה 19 – הסוציאליזם, האסימילציה והציונות. הציונות, בדומה לשתיים האחרות, ראתה בדת היהודית את אסונו של העם היהודי ובדת זו תלתה את כל צרותיו. הוגי הציונות ראו בעמי אירופה את המודל לחברות מתוקנות ובתרבותן ראו את הלפיד שלאורו על בן אדם תרבותי ללכת כל ימי חייו. אם כן מדוע מדוע לא דגלו גם הם בהתבוללות ברמת הפרט בדומה לאנשי השיטה השניה? התשובה פשוטה, לא מכיוון שהם שטמו אפשרות זו, כלל וכלל לא, הם בסך הכל לא האמינו בנכונותם של עמי אירופה הנאורים והמתורבתים להכיל אותו.
מכאן שלו עמי אירופה היו מוכנים ברוב טובם לחבק את היהודים אל חיקם לא היה שום צורך בהקמתה של התנועה הציונית. דא עקא, הגרמני או הצרפתי של המאה ה 19 לא דמה לאבותיו מן המאה ה 12 שרדפו כאחוזי בולמוס אחר היהודים והתחננו בפניהם שימירו את דתם, שהרי היהודון העלוב והרופס בן המאה ה 19 כבר לא היווה אנטיתזה, כבר לא היווה יריב שקול, הוא לא היווה יריב בכלל, הוא היה סתם כלום.
פרשת אלפרד דרייפוס (1895) חוללה כידוע מהפך תודעתי ומחשבתי בגישתו של תיאודור הרצל, כתב העיתון הוינאי "נויה פרייה פרסה" , זה שהקפיד ללמד את ילדיו את התפילות הנוצריות ושאת ביתו נהג לקשט בעץ אשוח ביום החגא של חסידי אותו שוטה. שם, באותו הכיכר בו הועמד אל עמוד הקלון הקצין הצרפתי ממוצא יהודי, זה שנלחם כל חייו להשיל מעליו כל זכר וכל סימן למוצאו היהודי, שמע הרצל את הצרחות העתיקות שלא נס ליחן – היהודים מלוכלכים, היהודים גנבים, היהודים בוגדים, היהודים אשמים, היהודים, היהודים והיהודים. ללבו של הרצל החלה להזדחל אט אט ההכרה המבהילה כי כמה שלא יזחל היהודי לכיוונו של הגוי, כמה שלא יתרפס ויתבזה בפניו, כמה שלא יבעט בדת אבותיו ולא ירמוס את זכר עמו – הגוי לעולם לא יקבל אותו כחלק ממנו ולעולם לא יאפשר לו להיעלם בקרבו.
אלא שלא אחד כתיאודור הרצל יאמר נואש, אם הגויים לא רוצים אז לא צריך, נקים מדינה עצמאית ושם "נתאמן" בזקיפת הגו, בסלסול הבלורית ובהלעטת מוחות היהודים בהבלי אומות העולם עד שנהפוך סוף סוף לעם נורמלי הכשר לבוא במשפחת העמים בני התרבות; בהדרגה נשיל מעלינו את החטוטרות הדתיות והגיבנות ההיסטוריות ונסגל את אורחות חייהם של בני התרבות עד הפרט האחרון שבהם, בסופו של דבר הם יאלצו מחוסר ברירה לקבל אותנו אל משפחת העמים, הפעם לא בחסד כי אם בזכות.
עם ככל העמים?
מטרת הציונות לא היתה הקמת מדינה עצמאית כפי שסוברים התמימים, הקמת מדינה עצמאית היתה הכרח שנכפה על ידי הגויים בהקיאם את המתבוללים מקרבם על רקע אנטישמיות ברברית שלא היה דומה לה בפראותה במהלך ההסטוריה כולה. מטרת העל של הציונות היתה הפיכת העם היהודי לעם ככל העמים, עם נורמלי, תוך תקווה שהצלחה בכך תביא לגוויעת שנאת עמי העולם המסורתית את בני העם היהודי.
כיוון שהמוני היהודים במזרח במערב לא שמעו מעודם על נורדאו, ברנר או אחד העם – הרי שפתרון בדמות ארץ ישראל יכול היה לחפות בהצלחה על חסרון זה בהיותה אבן שואבת לכל היהודים באשר הם. כמובן שמתבקשת שאלת זכאותם המוסרית של בני התנועה הציונית על ארץ הקודש, שהרי מה להם ולהבטחה האלוקית שאינם מאמינים בה; באיזו זכות היסטורית יכולים הם לנפנף כאשר כל עניינם הוא גדיעת ההיסטוריה היהודית והתחלה חדשה תוך ניתוק מוחלט מן העבר; מתי בכלל נוצר העם הציוני, זה שאינו דומה ליהודי ההסטורי משום בחינה, תרבותו חילונית אירופאית ומורשתו ההיסטורית אפס; ומה פתאום זה שאבותיו גזלו את הארץ מהיושבים עליה [שהרי את בעלותו של הקב"ה על העולם ובכלל זה על ארץ ישראל הם מסרבים לקבל לכל צורך מעשי] טוען את טענת הקוזאק הנגזל כלפי הערבים שישבו בה טרם בואו והיוו בה לכל הדעות רוב מוחץ [פי עשרה ערבים מיהודים בזמן הצהרת בלפור שנת 1917].
עושה רושם שלא המנהיגים ולא מציתי התבערות האנטישמיות יודעים לאן הם מובילים את העם או לאן הם רוצים להוביל אותו - הציונות מתה, ההגשמה פסה והפטריוטיזם מפלטו של הנבל, הכל דהה, הערכים עליהם נשלחו צעירים אל מותם מעלים באשה והמושגים מן הימים ההם מעלים צחנה. למעשה אין בהם כבר צורך, הוקמה והתבססה המדינה העצמאית וכל שנותר הוא להתרכז במטרה העיקרית – אינטרנט, טלויזיה בכבלים, כפר גלובלי, אוניברסליזם, עם "נורמלי", MTV, אולימפיאדה, אח גדול ואח קטן, טלנובלות, שוויון, כולם בני אדם וכו´ עד להשגת מטרת המטרות של התנועה הציונית.
והדתיים, במקום להיעלם מן הנוף ולהפוך לנחלת הארכיאולוגיה בהתאם לתוכנית, מה לעשות, עדיין מפריעים....