בתקופה האחרונה נשמעים קולות-טרוניה בקרב הציבור החרדי כנגד עיתונאים מהציבור-הכללי. עיתונאים אשר "ידם קלה על המקלדת", בבואם לסקר את הציבור החרדי. הוזכר שמו לתהילה של העיתונאי ר´ עקיבא נוביק, שפורסמו על-ידו כתבות נפלאות ביותר אודות הציבור החרדי. יצירות עיתונאיות שלא היו מביישות אף עיתון בית-ספר. כאלו שמקיפות באומנות רבה את הציבור החרדי על כל גווניו, מנער ועד זקן. לתפארת האתיקה-העיתונאית.
כעת נגיד שלום לעקיבא נוביק שהתנדב להיות בתפקיד המשל, ונעבור לדון בנמשל ובסימפטום שלו. והנמשל הוא: עקיבא נוביק ועוד רבים רבים מחבריו העיתונאים בכל ערוצי-המדיה. מדוע בעצם "ידם קלה על המקלדת"? לצורך הבנת העניין, אצטרך ברשותכם לזרוק אתכם מספר שנים אחורה, או אולי שעות.
●
חצר בית-הספר. אחד הילדים המכונה "ילד-כאפות", חוטף מכות לא נעימות מאחד התלמידים, הוא בוכה ופונה למנהל. אם פגשנו מנהל שאינו מבין את שלפניו, נשמע אותו קורא לתלמיד המכה, ואומר לו ברוֹך ובתחנונים: "ילד יקר, מדוע תכה ילד כזה חמוד ומסכן, הוא עשה לך משהו רע?".
אם הוא ילד חמוד ומסכן, אלו בדיוק שתי הסיבות כדי להמשיך ולהכותו. אך אם יהיה זה מנהל שיודע דבר או שניים בחינוך, נראה אותו קורא לילד המוכה ולוחש על אזנו: "בפעם הבאה, קיבלת אגרוף – החזרת שתיים, מובן?".
חצר בית-הספר. אחד הילדים המכונה "ילד-כאפות", חוטף מכות לא נעימות מאחד התלמידים. הילד, כמצוות המנהל, ניגש במהירות אל התלמיד המכה, ותוחב את אגרופו באפו. אחרי כמה רגעי הלם, התלמיד המכה עוזב את המקום.
כמובן שקיצרתי את התהליך, והדבר לא קורה מיד בפעם הראשונה. אך זהו הטיפול המומלץ במצב כזה. לא יעזרו העיניים הבוכיות והמתחננות של הילד, להיפך.
●
אכן כן, "ילד-כאפות". כך מביטים עלינו העיתונאים. ובתור שכאלה, ניתן לכתוב ולומר עלינו כל מה שעולה על הדעת, ללא בקרה וללא הגהה. כי הרי מה כבר נעשֶה, אולי נבכה מעט.
אך אם באמת נאמץ את רעיון המנהל, וכשנקבל על הראש – נחזיר לפנים בהגשת תביעה נגד הכתב למשל – יש מצב שהמצב יירגע.
(פורסם ב´בלוג-הגניזה´)