תכונה רבתי ממלאה את הרחובות. כעת אפשר לראות בבירור שבתי-כנסת רבים קיימים בעיר. משפחות משפחות, הורים על טפיהם לבושי -חג, גודשים את חצרותיהם, מפאת חוסר מקום פנימה. שכן רבים אינם מוותרים על חג-השמחה, ובטח שלא על הפיוט "מפי א-ל".
גם אנחנו בדרכינו לבית-הכנסת. אנחנו, זה אני ושתי בנותיי. בשלב זה, הבנות לבושות ומסורקות להפליא בידי אשת-החיל. האם גם יחזרו כך? אלוקים יודע. בעצם גם אני יודע, ממש לא. השמלות ישנו את צבעיהם בכמה מוקדים, הנעליים ייראו מאשתקד, והשיער, ה´ יעזור, לפחות קוקו אני יודע לעשות בשעת חירום.
אבל לשמוח צריך. ולקחת את הילדים גם צריך. אז הולכים. הבנות מצויידות בדגלים שהביאו מהגן, אחרי-הכל, הגננת עבדה קשה, ללכת אל החנות, לבחור, לשלם, לסחוב.
אויר קריר למדי מקדם את פנינו. אני שואף מלוא-ריאות. עוד שעה האויר כבר יהיה סמיך ודחוס, למרות שהמזגנים פועלים במתכונת מלאה - אומר הגבאי.
אחרי שני סיבובים, הדגל של שרי כבר מתנדנד על הידוק אחד. איפה רבקי, אני שואל, ומיד מחפש אותה בים הרוקדים. שמלה כתומה זה צריך להיות קל.
לפתע חבטה בגבי. לפני שאני קולט מה אירע, אני מוצא את עצמי עמוק במערבולת השמחה. חברי הטוב, שכנראה הגיע בגפו, הספיק ללגום כמה כוסיות. והחליט להזכיר לי בעדינות שהיום שמחת-תורה, וחייבים לשאוב שמחה לכל השנה.
עכשיו נשארתי לבד, אני חייב כעת למצוא במהירות שתי שמלות כתומות. אחרי מאמץ לא קטן, מצאתי אחת. רבקי, עימדי כאן לא לזוז, לא לנשום, אני הולך לחפש את שרי. אחרי כמה סיבובים נגד כיוון התנועה, אני מוצא אותה במצב בכי. להשאר לבד זה לא הכי נעים כנראה. אני אוחז בידה בנחישות וברגישות, וצועד במהירות לעמדה בה השארתי את רבקי. גם היא בוכה. שתי בנות בוכיות, ואבא שלא הספיק לשמוח. "עד כאן הקפה ג´!", אני שומע את ההכרזה ומבין שאסור לי לבזבז זמן. הולכים הביתה. הביקור בבית-הכנסת מאפשר בהחלט כתיבת פתק לגננת - אני מהרהר לעצמי.
אני חוזר לבית-הכנסת, ונשאב במהירות למעגלי השמחה, שמחה של שחרור, שמחה בטהרתה. ואז נשמע הקול, "עד כאן הקפה ו´!"...
שנה הבאה, אהיה יותר חכם. אולי.