אדם מהלך בדרך ומבחין בשניים ממכריו. האחד, אותו הוא שונא, טוען סחורה על חמורו; השני, אותו הוא אוהב, פורק סחורה מגב חמורו. מאחר וצער בעלי חיים הנו ספק דאורייתא, הרי שהדעת נותנת שעל אדם זה לעזור לחבר אותו הוא אוהב בפריקת הסחורה מגב החמור. יתירה מזאת, התורה לא אומרת מילה על איזשהו חיוב לעזור לאדם הטוען סחורה על חמורו בעוד שהיא בהחלט מחייבת בחיוב דאורייתא לסייע לאדם בפריקת משא מגב החמור –"כי תראה חמור שונאך (כלומר אפילו שונאך) רובץ תחת משאו ... עזוב תעזוב עמו (שמות כ"ג ה').
באופן מפתיע הגמרא (בבא מציעא לב:) אומרת בדיוק את ההפך:"אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה?! אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף!" מדין זה עולה כי הגמרא מתעלמת מחיוב דאורייתא על בסיס נימוק לכאורה מוזר – "כדי לכוף את יצרו". כאן אגב מלמדים אותנו חכמינו עיקרון יסודי - לא רק שהרגש מעצב את המעשה ומנתב אותו, אלא שגם להפך, ומכאן שיש במתן עזרה לשונא כדי להקהות ואף להעלים כליל את השנאה כלפיו. באופן כללי יותר, העוסק בגמילות חסד עם בני האדם מתמלא באהבה כלפיהם בעוד שהנמנע מגמילות חסד [בדרך כלל בשל עיסוק בלתי פוסק בעצמו ובצרכיו] באופן טבעי הולך ומפתח ניכור כלפי בני אדם. עיקרון מהפכני זה לפיו גם מעשים בפועל מעצבים את הרגשות, ניתן כמובן להחלה לא רק בין אדם לחברו אלא גם בין אדם לבוראו [זהו גם אחד מההסברים מדוע להלכה מצוות אינן צריכות כוונה].
כל זה טוב ויפה, אלא שהגמרא בפסחים קיג: מעמידה את הדין הנ"ל בבבא מציעא בישראל שמותר לשנוא אותו על פי הגדרים ההלכתיים, כיוון שכך על איזו כפיית יצר מדובר כאן כאשר במקרה שלפנינו השנאה מותרת מעיקר הדין? תירוץ בעלי התוספות מתבסס על עיקרון פסיכולוגי המהווה למעשה מלכודת מסוכנת הניצבת בפתחו של כל עובד ה' ובלשונם [פסחים קיג: ד"ה שראה] "וא"ת דבאלו מציאות (ב"מ לב:) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו?! וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה, ושייך כפיית יצר".
השנאה הנובעת מהציווי ההלכתי מקורה בשכל המתעל את רגשות הלב על פי הוראות התורה, אולם השנאה אותה מחזיר השנוא בתגובה, מביאה להעצמת השנאה מצד השונא וחוזר חלילה, לעיתים עד כדי איבוד שליטה. הניצוץ הראשוני של השנאה, שיתכן והינו כשר למהדרין, מאתחל מנגנון תדלוק אוטומטי המביא להתלהטות השנאה, תוספת שנאה זו מקורה בכלל ביצר וככזאת היא פסולה מכל וכל ולפיכך חובה גמורה לכוף אותה. אלא שהאדם כמעט ואינו מסוגל לזהות את חלק השנאה שמקורו בציווי התורה ואת החלק האחר שמקורו ביצר. לרוב, האדם מאפשר לרגשותיו להתפתח ללא מניעה , על אחת כמה וכמה כאשר הוא משוכנע שההסבר ללהט ולהידורים ב"משנאיך ה' אשנא" נעוץ ברצונו העז לקיים את דבר ה'. מפח נפש לא מבוטל מזומן לו לכשיתברר לבסוף כי השכל חדל מלהיות מאן דאמר ורגש השנאה שהשתלט על ישותו כביכול לשם שמים - מקורו בכלל ביצר.
"כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה" [רש"י ויקרא י"ט ב' בשם המדרש], קדושה פירושה הפרדה והבדלה, מעשים שיצר האדם עלול להזדהות עימם הוקפו בסיגים יתירים [אכילה, עריות וכו'] וזאת בכדי להרחיק את סכנת השתלטות היצר על האדם באיצטלה מזויפת של מצווה. אין להסיק מדברים אלו את הבריחה לקוטב השני של הפגנת אהבה עיוורת לכל דבר שזז, שהרי במהרה יעטה היצר על פניו את מסכת האהבה, השלום והפשרה ולא ירחק היום בו ימצא עצמו האדם עושה בשמם מעשים המנוגדים לרוחה של תורה בהתאם לעיקרון הידוע "על כל פשעים תכסה אהבה".
כאשר האדם עמל בכדי להשליט את המוח על הלב, הוא מקטין את הסיכוי להשתוללות היצר ולא במהרה הוא יולך שולל אחר אינסוף דרכי הרמיה וההערמה של אותו מלך זקן וכסיל שכאמור אינו מהסס לרגע לרתום אף את התורה ומצוותיה בכדי להוליך באף את האדם. או אז שנאת החינם, שלמרבה הצער עד היום מרקדת בינותינו, אותה שנאה שהתחלתה הייתה אולי לשם שמים על פי כל הגדרים ההלכתיים אולם מאז התפתחה בעזרת מנגנון תדלוק אוטומטי לכדי מפלצת אימתנית רבת ראשים שיצאה מכלל שליטה ומאיימת להחריב ולהשמיד כל חלקה טובה - תיעלם כלא היתה ואת מקומה תתפוס "שנאה" מהסוג שדוד המלך מדבר עליה, שהרי על אותם אלו שהוא מלין [תהילים לה'] - "יקומון עדי חמס, אשר לא ידעתי - ישאלוני; ישלמוני רעה תחת טובה, שכול לנפשי", ביחס לאותם אלו ממש מעיד דוד המלך על עצמו [שם] "ואני בחלותם - לבושי שק, עיניתי בצום נפשי".
כיצד יתכן שילוב כה פרדוכסלי בנפש? רק כאשר מוח שליט על הלב ובשום אופן אינו נגרר אחריו, אין דרך אחרת!