בראשית היתה חומה. והחומה הזו עמדה כמו שרק חומות יודעות לעמוד, בשתיקה דוממת, זקופה, איתנה עם יכולת מוכחת לראות מה קורה בשני עברי המתרס. לראות מה קורה, ולהחריש, למלא את תפקידה בנאמנות חומתית בלתי מתפשרת לחצוץ, להפריד ולהבדיל.
אף אחד לא שאל אותה אם זה אכן רצונה, איש לא בדק האם היא מסוגלת להבין, אף אחד לא הרכיב אותה ולחש לה תוך כדי מילות פיוס והסברה, לא טרחו ליידע אותה בדבר רום מעלת תפקידה להבדיל בין ההם לבין אנחנו...
בראשית היתה חומה ואחריה מהומה.
מסתבר שבאותו זמן בו נשמו לרווחה מצד אחד של מתרס שהרגיש משוחרר כי סוף סוף מצא את הפיתרון המושלם לבעיות החינוכיות כבדות המשקל שבאו לפתחו, בצד השני הרגישו תחושת חמיצות שהפכה למועקה ולעלבון. "אתם הבעיה" כך הסבירו להם במילים יפות, תעזבו אותנו בשקט, "לא רוצים אתכם, פתחו לכם בית ספר".
והמועקה הזו מצטרפת לשלל תחושות שהודחקו בלהט העיתים, תחושות שאם מישהו הוציא אותם נאשם מיידית בנחיתות ובהתבכיינות, איש לא חפץ להיות בעמדה הלא פוטוגנית של הבכיין ומקטר הקיטורים, במיוחד אלו שטופי המוח המשוכנעים כי אי שם בארץ המובטחת מעבר לחומה יש חינוך דה לוקס לילדים, חינוך חרדי אותנטי שנחרת בתודעתם אחרי אינספור מאמרי השקפה ושיחות מוסר, כחינוך הערכי והאפקטיבי ביותר,
"שה...שה..."היסו אותם, "לא נורא, לא צריך לעשות עניין מכל פגיעה, בסוף יסלקו לכם את הילדים מהמוסדות". ואלו ששמו נפשם בכפם, הפכו למתאוננים סדרתיים והוקעו אל מחוץ למחנה.
שנים היתה הסכמה שבשתיקה. חוקים שנשתמרו בקנאות כאילו ניתנו בסיני, מיכסות נקבעו באופן שרירותי על ידי צד אחד. נוצר מצב מוזר של צד אחד נותן והשני מקבל, מקבל בחסד כעני בפתח, אם לא אתרע מזלו להוולד למשפחה מיוחסת או עתירת ממון ונכסים.
והאנושות, מה לעשות, מורכבת והסטטיסטיקה האכזרית נוטה חסד רק לבודדים הזוכים להכנס למעגל המכובדים הרשאים לבוא בקהל, ומנגד אלפי משפחות חסרות ברק וייחוס שהסבתא שלהם העיזה להיוולד בארץ שטופת שמש והורישה להם בעוונותיה עודף של פיגמנטים מצאו את עצמם בבעיה רצינית ומשום מה איש לא ראה לנכון לבוא לעזרתם גם לא אלו שנבחרו על ידם והתחייבו לעבוד עבורם....
שלושים אחוז, במקרה הטוב זו היתה הנוסחה לשמר את טהרת החינוך. שלושים ואחת אחוז זה כבר קלקול בלתי הפיך, הרס החינוך הטהור, שועלים בכרמים, זה הורים זועמים זה בלאגן שלם, מי צריך את זה?
והשקט נשמר, כל אחד מילא את תפקידו בנאמנות בהצגה הבלתי נגמרת: ילדות בנות שש סומנו כאויבות האומה וישבו בבית, אחיותיהן בנות העשרה צפו בשקט מחלונן בחברותיהן צועדות לסמינר. עילויים עם קבלות קבלו הודעה לאקונית בכתב כי עקב חוסר מקום, הישיבה היוקרתית לא תוכל לקבלם. ובאותו זמן ילדות אחרות ציירו פלקט של "כבוד הבריות" מורות סיפרו ברגש על מר עוקבא האגדי שהעדיף ליפול לכבשן האש כדי שלא לבייש, עסקנים רקחו עסקאות מהירות וגזרו קופונים, הורים המתינו עד בוש ודמעותיהם קרעו רקיעים רק לא את לב ההנהלה, וחומות של שתיקה מיוסרת הלכו והתגבהו.
בראשית היתה חומה, חומת אטימות צדקנית שמקורה בהתנשאות לא ברורה של מגזר אחד על משנהו. סדקים החלו להפער בה בה בחומה במרוצת השנים, ילדים שסרו מהדרך, בוגרים שהבינו את גודל הביזיונות שחוו בילדותם. אבות ואמהות שרצו לתת לילדיהם את הטוב מכל וקבלו עורף קשוחה.
והחומה אט אט התפוררה. והמבטים משני העברים הצטלבו. קול צעדים דורסניים, מסומרים נשמע ברקע, קולם של הבג"צ והתקשורת הסקרנית.
שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם ואולי...אולי טוב שכך.
"בַּקְּשׁוּ-צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף-ד'... "(צפניה ב)
(הכותבת היא עיתונאית ואשת פרסום)