בתוך ענן האבק שמסתובב לו במדבר לתוך עיניים מצועפות, ניתן להבחין ביהואש בן שמעון כשהוא מרקד לו בחום המדברי. "אני חי- אני חי", הוא צוהל, אך למרות זאת הוא ממהר להסתייג: "עדיין יש חשש קל שלא אסיים את השבוע, אבל כולנו דרוכים לראות כשהירח יתמלא בט"ו בחודש, או אז נדע שצדקנו".
הוא מיישר את בגדיו, מקפיד שלא יהא עליהם קמט. "זה עוד מילדותי, כמו כולם", הוא מסביר, "הבגדים לא בלו, אלא גדלו איתנו".
הכל החל לפני כמה עשרות שנים ביום ט' באב, עת ששבו המרגלים מהארץ המובטחת, ישראל. כמעט כולם הביעו את התרשמותם השלילית על ארץ ישראל. הם סיפרו על אנשים ענקיים ועוד שלל צרות כשהם מוציאים את דיבת הארץ רעה. מני אז נענש העם למות במדבר והבכייה של אותה שנה הפכה לבכייה לדורות.
מדי שנה, לקראת חודש אב, עוברת כאן הצמרמורת בגופם של כל בני השבטים. בערב תשעה לחודש אב מוציא משה כרוז העובר במחנה ומודיע לכולם לצאת ולחפור לעצמם קברים, בהם ילונו בליל ט' באב. למחרת בבוקר הכרוז מודיע כי "יבדלו חיים מן המתים". ברגע המצמרר הזה, קמים לפתע מן שוחות הקברים, כל מי שמוצא עצמו עדיין חי. ברגע הזה קמה יבבה ענקית, של כל אותם אלו שגילו את קרוביהם עדיין בתוך הקברים, נשארים שם לנצח.
"תחושת ההקלה היא עצומה, לדעת שנשארת חי. אבל כשאתה מגלה שאביך נפטר, זה שובר לגמרי את הכל", מסכם נון משבט זבולון את ה"חוויה" המפחידה. מדי שנה, בכל בוקר אותו יום מר באב, היו מגלים כי 15,000 אלף איש מבני עם ישראל לא קמו מקבריהם. כל שנה בעשורים האחרונים, למעט אלו בהם יצא התשיעי באב ביום שבת ולא יכלו לחפור את קבריהם.
גם השנה, לפני כארבעה ימים, הלך יהואש כבכל שנה וחפר את קברו. אלא שבבוקר, כשיצא והרגיש את פעימות ליבו העוצרות מלכת, עת בדק מי ממכריו נכלל בחמישה עשר אלף ההרוגים, ציפתה לו הפתעה מופלאה. "עם הכרוז בבוקר, כולם קמו ויצאו. פשוט כולם. פתאום ראית איך כל אחד נופל בזרועות חברו", הוא מתאר בהתרגשות, "אתה מבין מה זה אומר? לראשונה לא מת אף אחד! אולי העונש נגמר, אולי כבר נכנסים בסוף לארץ".
יהואש, כמו כל בני שבטו ושאר השבטים מצפים לדבריו של משה, לדעת מה נשתנה. עד אז הם שרים ומפזזים במרץ שירי הודאה לה' יתברך. "ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו", זועק אחד העמוד על אבן קטנה, לראשו מצנפת לבנה ממנה מסתלסלים פאותיו, "ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו...לא עזבונו חסדיך"
בשיחה ל'מנהרת הזמן', אומר אחד משרי האלפים כי עדיין השמחה מעט מוקדמת. "ייתכן וטעינו בתאריך והבוקר בו לראשונה לא מת אף אחד, לא היה באמת ט' באב", הוא מצנן את האווירה הלוהטת. לשאלתנו אודות הידיעה הוודאית על העתיד, תהיה בעוד מספר ימים. "רק אם הירח יגיע למלואו בעוד יומיים", מסביר השר, "מה שאומר שהתאריך הוא ט"ו, אמצע החודש בו הירח מאיר, הרי שנדע בוודאות כי היום בו נותרו כולם בחיים היה אכן תשיעי באב ולא טעינו בתאריך".
באם אכן יתברר הדבר לטובה בט"ו באב, בעוד יומיים, הרי שלא יהיו ימים טובים לישראל כיום זה, ט"ו באב, בו נודע באופן ברור כי פסק המוות הנוראי הלזה במחנה. לעת עתה, התקווה רבה כשהיא מלווה בכיסופים לארץ המובטחת והקדושה.
הרגליים לא בצקו, אך הנפש מעט התעייפה. כמעט ומשלימים ארבעים שנה של הליכה במדבר המאיים. "מריחים כבר את הארץ" אומר ילד משבט לוי ורץ ללמוד תורה עם אביו בחיוך מתוק.
נשמח לשמוע את הערותיכם ורעיונות נוספים למדור מנהרת הזמן, כמו כן ציון של תאריכים הראויים לסיקור, אזכור וכדומה - לכל פניה או בקשה: mr@kikar.net